31 בדצמ׳ 2007
 מאונט הופ (הר התקווה)
העניין הרב סביב ארץ ישראל בקרב קהיליות נוצריות באמצע המאה ה-19, לא פסח גם על קבוצות פרוטסטנטיות אשר האמינו כי העולם הולך להחרב ושבהתנצרות היהודים וחזרתם לארץ ישראל טמון המפתח לגאולה ולשיבתו של ישו. בספטמבר 1849 הגיעה לארץ לראשונה קלורינדה מינור מפילדלפיה, אשר עמדה בראש קבוצה של פרוטסטנטים שומרי שבת. חלומה של הגב' מינור היה להקים בית ספר חקלאי ליהודים על מנת שיעבדו את אדמות ארץ הקודש. בירושליים פגשה מינור את המומר יוחנן משולם שהיה בעל חווה חקלאית ליד הישוב ארטאס ובריכות שלמה דרומית לבית לחם, וזה שכנע אותה להתיישב בחוותו. בשנת 1852 חוזרת מינור לארץ יחד עם בנה צ'רלס וקבוצה של מאמינים בעלי מלאה וחקלאים. הם בנו בית בארטאס ועיבדו את הקרקע, אך ריב עם יוחנן משולם אילץ אותם למצוא מקום חדש להתיישבות  שלהם. הם חכרו קרקע (ומאוחר יותר גם רכשו אותה) שהיתה בבעלותו של דוד קלאסן לצד ואדי מוסררה (נחל איילון) ובנו את בתיהם על גבעת כורכר קטנה בגובה 24 מטר מעל פני הים (כיום: בין הרחובות המסגר ושבח). לאורך כל ימי המושבה הקטנה סבלו תושביה ממחלות שונות כמו גם התנכלויות של בדואים. לעזרתם בא משה מונטיפיורי אשר העסיק בפרדסו (שכונת מונטיפיורי כיום) חלק מתושבי הר התקווה, לצד פועלים יהודים. בנובמבר 1855 נפטרה מינור ממחלת הסרטן וניהול החווה הקטנה עבר לידי בנה. מאוחר יותר, עקב הקשיים הרבים במקום, חזרו חלק מהמתיישבים לארה"ב והחווה עברה לניהול משפחות פרידריך וג'ון סטיינבק (סבו של הסופר האמריקאי הידוע ג'ון סטיינבק) ומשפחת וולטר דיקסון שנותרו במקום. בשנת 1857 ביקר במקום מונטפיורי יחד עם הקונסול האנגלי ביפו. אולם בינואר 1858 הותקפה החווה (כנראה בידי בדואים שוכני עבר הירקון). הנשים נאנסו ואחד מבני משפחת סטיינבק נרצח. פרשה זאת התפרסמה בארה"ב ואחדים מחברי הסנאט האמריקאי תבעו פעולת תגמול והנשיא שקל לשלוח אניית מלחמה לחופי יפו. התערבות אמריקאית ראשונה (ולא ממש אחרונה) בנעשה בארץ ישראל. בסופו של דבר, הרוצח אמנם נתפס ונתלה בשוק של יפו, אך ארוע זה היה אקורד הסיום של המושבה הקטנה. מאוחר יותר, בשנת 1869, נרכש השטח על ידי טמפלרים, כאשר עד אמצע שנות הארבעים עוד ניתן היה לראות את המבנה העיקרי של החווה בצל עץ שקמה גדול וכן מספר מצבות של התושבים שמתו במקום, עד שאלה פינו את מקומם לטובת בניית בית הספר המקצועי שבח. לפי מדריך ארץ ישראל של זאב וילנאי משנת 1941 (שהפרק על תל אביב בו, יצא במהדורה מיוחדת בשנת 1987) היתה במקום גם מצבת הגברת מינור עליה היה כתוב באנגלית: “לזכר הגברת ק. ס. מינור מפילדלפיה, ארצות הברית, השליחה לפיתוח התעשייה והעבודה אצל היהודים. מתה בשישה בנובמבר 1855 בגיל 46 שנים. היא עשתה כל מה שיכלה". בהספד של הרב יצחק ליסר, עורך העיתון היהודי-אמריקאי “אוקסידנט”, נכתב: “היא היתה ידידה אמיתית של ישראל והאמינה שהמרת דתם לנצרות תעשה אותנו למאושרים. בעבודת האדמה המעשית שלה, אשה חלשה ובודדה, רצתה להוכיח שאפשר לעשות את הארץ לפורחת על ידי עבודת האיכרים". בתמונה הראשונה, מבט כללי על שרידי המושבה ב-1933 ובתמונה השניה, מצבת הגב' מינור. בתמונה השלישית נראה גשר הרכבת בפינת הרחובות ראש פינה, לבנדה והמסגר של ימינו, מעט דרומה ממאונט הופ, בצילום נדיר מתחילת המאה העשרים.  תוויות: המזרח הישן, נוצרים
| TLV100 31.12.07
28 בדצמ׳ 2007
שכונת ידידיה
שכונה קטנה שנבנתה על אדמות הכפר הערבי סלמה, דרומית מזרחית לגרעין הכפר (כפר שלם כיום) ובקרבת פארק אילון המתוכנן. השכונה מאופיינת בבתים פרטים בבנייה לא מוסדרת על מגרשים גדולים יחסית. נחל כופר, מנקז את אזור כפר המכביה והפארק הלאומי תוך שהוא חוצה את השכונה ומתחבר לנחל אילון. הנחל מקור להצפות המתרחשות בשכונה כמעט מדי חורף. ממזרח לשכונה, מחוץ לשטח המוניציפלי של תל אביב, נמצאית חוות שלם ( הנקראית לעיתים גם חוות הזרע). החווה הוקמה על אדמות הכפר הערבי ח' ירייה ( בני ברק הקדומה) והוחכרה על- ידי מנהל מקרקעי ישראל לחברת הזרע, אך במהלך השנים השתלטו על החברה החקלאית אילי הון, אשר מתנגדים לצירוף שטחי החווה לפארק איילון ( פארק אריאל שרון) ודורשים לבנות עשרת אלפים יחידות דיור בשטחם. אולם התעקשות על השארת אדמות החווה כשטח ירוק, יאפשר הקמת אגם ניקוז גדול בפארק, אשר ימנע בעתיד הצפות בנתיבי אילון ובשכונות הדרומיות של תל אביב, ויאפשר גם את הוספת מסילת הברזל הרביעית לנתיבי אילון. בתמונה: חירייה (בני ברק הקדומה) ושטח הפארק המתוכנן.  תוויות: כפר שלם, פארק
| TLV100 28.12.07
|
