מוני פנאן ז"ל. בנימין גולדברג הי"ד
המשטרה פשטה שלשום על משרדי מכבי תל אביב בכדורסל ברחוב הירקון 293 בנסיון להבין מה באמת התרחש בתוככי בנק ההשקעות של מוני פנאן ז"ל. איננו יודעים עדיין אם זה קייס של השקעה לגיטימית, עבירה פלילית או תנובה כלכלית שהכזיבה. אך קשה להדחיק את ההרגשה שעוד סמל ישראלי (וכמובן, תל אביבי) נשחק עד דק. עוד קודם לכן, צנח הרייטינג של משחקי הקבוצה בטלוויזיה ורוב הציבור כבר לא שולט בשמות השחקנים הזרים המוחתמים (או משוחררים), אבל שולט לגמרי בפרטי מאבקי השליטה בין חברי ההנהלה. כאלה הנתפסים כמאבקים על כוח או כסף. כאלה שאין להם ולערכי הספורט שום דבר משותף.

ראשיתו של הבית ברחוב הירקון 293 כרוכה בערך ישראלי אחר - ההנצחה. במאורעות 1929 נרצח בנימין גולדברג (בתמונה) על ידי ערבים. רצח זה זכה לתהודה רבה בישוב הארץ-ישראלי מאחר ובנימין היה בנו של יצחק לייב גולדברג, איש עסקים אמיד, מייסד עיתון הארץ, בעל פרדסים וקרקעות אשר זכה לכינוי "הנדיב הלא ידוע". את שנות חייו האחרונות (נפטר ב-1935 ורחוב קטן במרכז העיר נקרא על שמו) הקדיש האב להנצחת הבן בהיקף שלא נראה כאן קודם: שכונה חדשה ברמת-גן (תל בנימין), ספר הנצחה מהודר ובית ספר שנבנה על שם הבן המת. ביולי 1932 הניח דיזנגוף את אבן הפינה לבית בנימין - מרכז לפעילות תרבות ונוער בצפון העיר, שבנתה העירייה במימון משפחת גולדברג.

בית בנימין נבנה בסביבה "פועלית" (היה מוקף בשכונות הפועלים ג' וד' ואחר כך גם במעונות עובדים ח'). אך נמסר לפעילות תנועת הנוער מכבי הצעיר "האזרחית", שפעילות חניכיה היתה לצנינים בעיני השכנים הסוציאליסטים. השכנות הכפוייה יצרה חיכוכים בלתי פוסקים אשר באו לידי ביטוי גם בעתונות התקופה. ב-1939 נפתחה במקום ספרייה עירונית, ספריית בית בנימין, אשר נסגרה כעבור עשר שנים. הבית המשיך לשמש את חניכי מכבי הצעיר עד לאמצע שנות השבעים ואז עבר לידיה של מחלקת הכדורגל ושימש בעיקר בית לקבוצות הילדים והנוער. רבים משחקני הקבוצה הבוגרת בשנות השמונים החלו את דרכם במגרש הקט-רגל שהיה צמוד לבית בנימין מצד צפון.

ב-1979, אחרי שמכבי זכתה באליפות המדינה בכדורגל, נפטר חיים "לייבו" ליבוביץ' - מנהלה המסור של הקבוצה במשך שנים רבות. עבור אוהדי הקבוצה הותיקים מסמל ליבוביץ' עד היום את השורשיות והמורשת המכבית. והבית נקרא מאז בית לייבו במקום השם שנשכח. בתחילת העשור עברו לבית משרדי מחלקת הכדורסל ממשכנם הקודם ברחוב בן יהודה. כך, הבית שנבנה למטרת הנצחה, מזוהה היום כסמל של הקבוצה הצהובה.

שכונת עולי צ'כיה (רוממה)
שכונה שנבנתה על גבעה שוממה ומאורכת לצד דרך הרצליה (כיום, דרך משה סנה). גרעין התושבים הראשון היה מורכב בעיקר מעולים מצ'כיה אליהם הצטרפו תושבים בני עדות שונות. נקראה לעיתים גם רוממה משום היותה מורמת מסביבתה. ושם זה השתמר עד היום ברחוב הראשי בשכונה. יורם שחר ( שוורץ) מעיד על: "שכונה קטנה עם אנשים נפלאים... הוקמה בשנת 1950 ע"י קבלן שברח לפני שסיים לבנות את הבתים. השכונה אופינה בפשטותה כנהוג באותם ימים, והרכב האוכלוסיה שלה כלל את כל עדות ישראל... אני זוכר את משחקי הכדורגל שביננו לבין השכונות הסמוכות, את שבט הבדויים שבשנת בצורת התיישבו על יד השדה שלנו והוסיפו הרבה חוויות למקום, את הבסיס הצבאי ששכן ליד והוסיף הרבה רומנטיקה בין החילים לבין הבנות". שנים מאוחר יותר נבנתה נאות אפקה ב' מסביב ושכונת הצ'כים הפכה להיות חלק ממנה.

בכניסה לשכונה נפתחה בשנת 1964 מסעדת הפיל על מגרש בגודל 4.7 דונם. המסעדה והצומת הסמוך קיבלו את שמם בזכות אותו פסל פיל המשמש את המסעדה כמנגל ענק ולו חדק המתפקד כארובה (בתמונה. צלם לא ידוע). מדובר באחד המקומות הנוסטלגים בשכונות עבר הירקון אשר שימש בשנות השבעים מקום מפגש פופולרי לבכירי המשק, כמו גם לקצונה הבכירה משכונת צהלה הסמוכה. לאחרונה נודע כי לחצי הנדל"ן גברו והמסעדה הותיקה תגיע בקרוב אל סוף דרכה.

נווה צהל נמצאית דרומית ליד אליהו. נבנתה על אדמת שדות ופרדסים שהיו בין שכונת התקווה וגרעין הכפר הערבי סלמה, בשנים 1950-1951 ונקראה אז שיכון צבא הקבע ע"י שכונת התקווה. את השכונה שירתה חנות המכולת של ארדיטי במרכז המסחרי הקטן ואוטובוס מספר 32 קישר אותה פעם בחצי שעה למרכז תל אביב. לפי עדות הגב' סופיה אשר גדלה בשכונה, גרו בבתי השיכון המאורכים ארבעה קבוצות תושבים: שיכון צבא הקבע, שיכון המשטרה, שיכון ליוצאי פולין ורומניה, ושיכון התימנים. שמות הרחובות בשכונה קשורים לבטחון ישראל: קרייתי, גבעתי, בן-חיל, אלוף ומעו"ז. רחוב אריאל הוא הרחוב הראשי וילדי השכונה למדו בבית הספר העממי הגליל אשר נחנך ב-1955. ממערב לבתי השיכון ניטע בשנת 1954 פארק רחב ידיים בשטח של כחמישים דונם - גן התקווה. בטקס פתיחת הגן השתתפו להקת כנף תימן ותזמורת הכבאים. לפני קום המדינה, שימש שטח זה מסתור לפורעים ערבים. שלט זכרון שהוצב במקום (בתמונה השניה. צילום: עמית מנדלסון. אתר טבע ונופים בישראל) מספר כי כאן היה קו הכלבים, מוצב קדמי שקיבל את שמו מכלבי השמירה של ההגנה שהיו כאן. לפי הכתוב, בדצמבר 1947 נערך בקו הגנה זה קרב הכרעה נגד כוחות אוייב רבים שניסו לפרוץ לעבר תל אביב.

שכונת רוזנפלד (בתי רוזנפלד) / טיילת דוד
מאת רם גופנא
קבוצת בתים שנבנו בשנת 1924 על המגרשים הדרום-מערביים בפרצלציה של אדמת מטרי, שעליה הוקמה בשנת 1923 שכונת תל-נורדוי. המגרשים נרכשו בשנת 1923 במישרין מחברת הכשרת הישוב בידי שמעון דוד רוזנפלד עולה מארצות הברית,, שבנה עליה שני בנינים וצריפים להשכרה. הם כונו אמנם על ידי העיריה ובפי העם שכונת רוזנפלד או בתי רוזנפלד אולם העיריה לא התייחסה אליהם מעולם כשכונה לעצמה וכללה אותם בתחום שכונת תל-נורדוי אף שלא השתייכו לתחום פעילותו של ועד השכונה. בתי רוזנפלד השתרעו לאורך רחוב הרברט סמואל אל פני הים, מפינת רחוב טרומפלדור בצפון ועד סמוך לרחוב הירדן בדרום. במהלך שנת 1924 הקים זאב קדישזון מורשה ליד בתי רוזנפלד את "מלון הפאר ורשבסקי, כשר למהדרין ושירות אירופאי מעולה ואוכל ביתי טעים", שפעל עד ראשית שנות השלושים. בתי רוזנפלד היו מלבניים, ארוכים בני קומתיים ובעלי גג מעוגל עשוי פח דמוי חבית. בחזית קומת הקרקע הפונה לים ניצבו עמודים ולימים הפכו החללים שבין העמודים לחנויות, מסעדות, בתי קפה וקיוסקים. וכך הפכו בתי רוזנפלד כדברי העיתונאי גבריאל צפרוני - ל"טיילת הראשונה" של תל-אביב. מאחורי שני הבניינים נבנו ארבעה צריפים למגורים. על פי מפקד אלול תרפ"ח התגוררו בשכונת רוזנפלד באותה עת כ-40 נפש. בין הדיירים שגרו באחד הצריפים היו האחיות גולדינה ופרידה רובנזון. מלחינות, מורות למוסיקה ובעלות תיאטרון בובות, שפעל ליד הצריף שלהן בשנות העשרים והשלושים.

על מגרש החנייה שהחליף את בתי רוזנפלד מתוכנן להבנות פרוייקט חדש - טיילת דוד. ובו קומות מסחריות ומעליהן שני מגדלים. הגבוה בינהם בן 25 קומות. מעט צפונה (טרומפלדור 4-6 פינת הירקון) מתוכנן מגדל (בתכנון: בר אוריין אדריכלים) אשר יבנה מעל ולצד בית הקשתות של משפחת רוז האמריקאית שנבנה בשנות העשרים. כדי לממש היקף בנייה כה גדול, העבירו היזמים זכויות בנייה מבתים לשימור (שיינקין 65, אלנבי 11, דיזנגוף 149) אל פרוייקט זה באישור העירייה.

שכונת רמה
(אדמת קרן פרמוי)
עקב אכילס של גאולת צפון העיר (ולא רק) היתה תופעת הספסרות שהביאה לעליות של מאות אחוזים במחירי המגרשים, אי כיבוד הסכמים ובמירוץ מטורף אחרי קרקעות זמינות. במהלך העדלידע של 1935 יוצגה תופעת הספסרות באמצעות מיצג סטירי ובו תנין גדול (בתמונה המצורפת) לו נערך אחרי המצעד משפט פומבי - יום הדין לתנין. הספסרות היתה אויב לתפיסה הציונית אשר ראתה בקרקע רכוש לאומי, אך יש להודות גם שהספסרות היתה גורם שהאיץ את ענף הבניין במשק העברי בארץ ישראל של אותם הימים. בראשית 1932 התארגנה קבוצה של 15 פועלים ופקידים לצורך אדמת קרן פרמוי (כיום בין הרחובות בין הרחובות בן יהודה, ז'בוטינסקי והירקון) במחיר של 95 לא"י לדונם והקמת שכונת פועלים ז' במימון הבנק לחקלאות ולבנין. אלא שאז הגיע ספסר ששילם 160 לא"י לדונם. כתוצאה מכך, במקום שכונת רמה (פועלים ז') הסוציאליסטית, הוקמה במקום שכונת רמה האזרחית. כיאה לשכונה שתוכננה במסגרת תכנית גדס, הוקמה בה גינה קטנה - גן החובבים - אשר הכניסה אליה היא מרחוב בן יהודה בין הבתים 159 ו-161, או במשעול צר היוצא מרחוב זלטופולסקי. בחלק הדרומי של הגינה פועל בית הכנסת הותיק רמה הנושא את שם השכונה הנשכח.

שכונת העם
תל-אביב של שנות העשרים היתה מגרש הפעילות המרכזי של ההסתדרויות העבריות. לצד פעילות הסתדרות העובדים, הסתדרות מרכז בעלי מלאכה והסתדרות השכנים. פעלה גם הסתדרות העם שיזמה הקמת שכונת מגורים קטנה בצפון הרחוק של העיר. בתי השכונה מחופים בגגות רעפים, באזור רחוב צידון כיום, נבנו החל מ-1931. בתמונה משנת 1934 נראית השכונה לצד רחוב בן יהודה במבט מצפון. הקרקע בגודל של עשרים דונם נרכשה באמצע שנות העשרים (המודעה המצורפת מתאריך 09.07.1926) עבור המתיישבים על ידי בנק אשראי (שמימן גם את רכישות הקרקע לשכונות שלמה ויעקב) ובהשתדלותו של מנהל הבנק יחיאל רבינוביץ. בשנת 1938 החלה להיבנות שכונת העם ב' הנכללת בתחומי העיר חולון.

בסמוך לשכונה, בתחנת האוטובוס קו 4 בסוף רחוב בן יהודה, נרצח (19.11.1946) השוטר משה בן-בצלאל לאחר שנחשד בשיתוף פעולה עם הבריטים. שני אנשי לח"י אמרו לו כי הוא חייב במיתה וירו בו 10 כדורים מטווח קצר.

שכונת שפיר קליין
על אדמת פרדס לשעבר שהיתה בבעלות סוחרי הקרקעות שפיר וקליין (בבעלותם היתה באותם השנים גם הקרקע עליה הוקמה התחנה המרכזית הישנה) הוקמה בתחילת שנות השלושים שכונת צריפים ענייה. שכונת שפיר קליין נבנתה דרומית לשכונת העובד (בין רחובות העמל ובר יוחאי כיום), ובשתי השכונות הצפופות נמנו יחד כאלפיים תושבים. השכונה היתה סמוכה לפרדס גדול בבעלות ערבית (מאוחר יותר נבנתה על אדמת הפרדס קריית המלאכה) ממנו סבלה קשות במאורעות 1936-1939. כדורים שנורו מהפרדס פגעו בצריפים. תושביה בעלי הרכוש המועט העדיפו לעבור למקום בטוח יותר. ובמקומם נשתכנו בצריפי השכונה עולים חדשים מכל העדות. חסרי כל . כמו שכונת ספר אחרות בדרום העיר בקו התפר שהיו בשטח המוניציפלי של יפו אך רצו להסתפח לתל-אביב, התאגדה גם שכונת שפיר קליין במסגרת ועד השכונות העבריות ביפו בהנהגת יחזקאל שוורצבוים (בתמונה), מוכתר השכונות העבריות ביפו וגואל קרקעות. שוורצבוים היה איש יוצא דופן. יליד פולין וממשפחה חסידית, אשר היה מיודד עם נכבדי הערבים, דיבר ערבית רהוטה והיה פעיל כבונה חפשי בלשכת הכוכב בתל-אביב. בשכונה זאת גם גדל אמציה לבקוביץ, מגדולי השחקנים בכדורגל הישראלי, אשר שיחק במועדון הנוער השכונתי גדנ"ע יהודה. יצחק הגואל מספר כאן את זכרונותיו מימי ילדותו במקום. במקום הצריפים הראשונים ניתן כיום לראות במקום סככות, מחסנים ופחונים הבנויים באי סדר.