מוני פנאן ז"ל. בנימין גולדברג הי"ד
המשטרה פשטה שלשום על משרדי מכבי תל אביב בכדורסל ברחוב הירקון 293 בנסיון להבין מה באמת התרחש בתוככי בנק ההשקעות של מוני פנאן ז"ל. איננו יודעים עדיין אם זה קייס של השקעה לגיטימית, עבירה פלילית או תנובה כלכלית שהכזיבה. אך קשה להדחיק את ההרגשה שעוד סמל ישראלי (וכמובן, תל אביבי) נשחק עד דק. עוד קודם לכן, צנח הרייטינג של משחקי הקבוצה בטלוויזיה ורוב הציבור כבר לא שולט בשמות השחקנים הזרים המוחתמים (או משוחררים), אבל שולט לגמרי בפרטי מאבקי השליטה בין חברי ההנהלה. כאלה הנתפסים כמאבקים על כוח או כסף. כאלה שאין להם ולערכי הספורט שום דבר משותף.

ראשיתו של הבית ברחוב הירקון 293 כרוכה בערך ישראלי אחר - ההנצחה. במאורעות 1929 נרצח בנימין גולדברג (בתמונה) על ידי ערבים. רצח זה זכה לתהודה רבה בישוב הארץ-ישראלי מאחר ובנימין היה בנו של יצחק לייב גולדברג, איש עסקים אמיד, מייסד עיתון הארץ, בעל פרדסים וקרקעות אשר זכה לכינוי "הנדיב הלא ידוע". את שנות חייו האחרונות (נפטר ב-1935 ורחוב קטן במרכז העיר נקרא על שמו) הקדיש האב להנצחת הבן בהיקף שלא נראה כאן קודם: שכונה חדשה ברמת-גן (תל בנימין), ספר הנצחה מהודר ובית ספר שנבנה על שם הבן המת. ביולי 1932 הניח דיזנגוף את אבן הפינה לבית בנימין - מרכז לפעילות תרבות ונוער בצפון העיר, שבנתה העירייה במימון משפחת גולדברג.

בית בנימין נבנה בסביבה "פועלית" (היה מוקף בשכונות הפועלים ג' וד' ואחר כך גם במעונות עובדים ח'). אך נמסר לפעילות תנועת הנוער מכבי הצעיר "האזרחית", שפעילות חניכיה היתה לצנינים בעיני השכנים הסוציאליסטים. השכנות הכפוייה יצרה חיכוכים בלתי פוסקים אשר באו לידי ביטוי גם בעתונות התקופה. ב-1939 נפתחה במקום ספרייה עירונית, ספריית בית בנימין, אשר נסגרה כעבור עשר שנים. הבית המשיך לשמש את חניכי מכבי הצעיר עד לאמצע שנות השבעים ואז עבר לידיה של מחלקת הכדורגל ושימש בעיקר בית לקבוצות הילדים והנוער. רבים משחקני הקבוצה הבוגרת בשנות השמונים החלו את דרכם במגרש הקט-רגל שהיה צמוד לבית בנימין מצד צפון.

ב-1979, אחרי שמכבי זכתה באליפות המדינה בכדורגל, נפטר חיים "לייבו" ליבוביץ' - מנהלה המסור של הקבוצה במשך שנים רבות. עבור אוהדי הקבוצה הותיקים מסמל ליבוביץ' עד היום את השורשיות והמורשת המכבית. והבית נקרא מאז בית לייבו במקום השם שנשכח. בתחילת העשור עברו לבית משרדי מחלקת הכדורסל ממשכנם הקודם ברחוב בן יהודה. כך, הבית שנבנה למטרת הנצחה, מזוהה היום כסמל של הקבוצה הצהובה.

שכונת עולי צ'כיה (רוממה)
שכונה שנבנתה על גבעה שוממה ומאורכת לצד דרך הרצליה (כיום, דרך משה סנה). גרעין התושבים הראשון היה מורכב בעיקר מעולים מצ'כיה אליהם הצטרפו תושבים בני עדות שונות. נקראה לעיתים גם רוממה משום היותה מורמת מסביבתה. ושם זה השתמר עד היום ברחוב הראשי בשכונה. יורם שחר ( שוורץ) מעיד על: "שכונה קטנה עם אנשים נפלאים... הוקמה בשנת 1950 ע"י קבלן שברח לפני שסיים לבנות את הבתים. השכונה אופינה בפשטותה כנהוג באותם ימים, והרכב האוכלוסיה שלה כלל את כל עדות ישראל... אני זוכר את משחקי הכדורגל שביננו לבין השכונות הסמוכות, את שבט הבדויים שבשנת בצורת התיישבו על יד השדה שלנו והוסיפו הרבה חוויות למקום, את הבסיס הצבאי ששכן ליד והוסיף הרבה רומנטיקה בין החילים לבין הבנות". שנים מאוחר יותר נבנתה נאות אפקה ב' מסביב ושכונת הצ'כים הפכה להיות חלק ממנה.

בכניסה לשכונה נפתחה בשנת 1964 מסעדת הפיל על מגרש בגודל 4.7 דונם. המסעדה והצומת הסמוך קיבלו את שמם בזכות אותו פסל פיל המשמש את המסעדה כמנגל ענק ולו חדק המתפקד כארובה (בתמונה. צלם לא ידוע). מדובר באחד המקומות הנוסטלגים בשכונות עבר הירקון אשר שימש בשנות השבעים מקום מפגש פופולרי לבכירי המשק, כמו גם לקצונה הבכירה משכונת צהלה הסמוכה. לאחרונה נודע כי לחצי הנדל"ן גברו והמסעדה הותיקה תגיע בקרוב אל סוף דרכה.

נווה צהל נמצאית דרומית ליד אליהו. נבנתה על אדמת שדות ופרדסים שהיו בין שכונת התקווה וגרעין הכפר הערבי סלמה, בשנים 1950-1951 ונקראה אז שיכון צבא הקבע ע"י שכונת התקווה. את השכונה שירתה חנות המכולת של ארדיטי במרכז המסחרי הקטן ואוטובוס מספר 32 קישר אותה פעם בחצי שעה למרכז תל אביב. לפי עדות הגב' סופיה אשר גדלה בשכונה, גרו בבתי השיכון המאורכים ארבעה קבוצות תושבים: שיכון צבא הקבע, שיכון המשטרה, שיכון ליוצאי פולין ורומניה, ושיכון התימנים. שמות הרחובות בשכונה קשורים לבטחון ישראל: קרייתי, גבעתי, בן-חיל, אלוף ומעו"ז. רחוב אריאל הוא הרחוב הראשי וילדי השכונה למדו בבית הספר העממי הגליל אשר נחנך ב-1955. ממערב לבתי השיכון ניטע בשנת 1954 פארק רחב ידיים בשטח של כחמישים דונם - גן התקווה. בטקס פתיחת הגן השתתפו להקת כנף תימן ותזמורת הכבאים. לפני קום המדינה, שימש שטח זה מסתור לפורעים ערבים. שלט זכרון שהוצב במקום (בתמונה השניה. צילום: עמית מנדלסון. אתר טבע ונופים בישראל) מספר כי כאן היה קו הכלבים, מוצב קדמי שקיבל את שמו מכלבי השמירה של ההגנה שהיו כאן. לפי הכתוב, בדצמבר 1947 נערך בקו הגנה זה קרב הכרעה נגד כוחות אוייב רבים שניסו לפרוץ לעבר תל אביב.

שכונת רוזנפלד (בתי רוזנפלד) / טיילת דוד
מאת רם גופנא
קבוצת בתים שנבנו בשנת 1924 על המגרשים הדרום-מערביים בפרצלציה של אדמת מטרי, שעליה הוקמה בשנת 1923 שכונת תל-נורדוי. המגרשים נרכשו בשנת 1923 במישרין מחברת הכשרת הישוב בידי שמעון דוד רוזנפלד עולה מארצות הברית,, שבנה עליה שני בנינים וצריפים להשכרה. הם כונו אמנם על ידי העיריה ובפי העם שכונת רוזנפלד או בתי רוזנפלד אולם העיריה לא התייחסה אליהם מעולם כשכונה לעצמה וכללה אותם בתחום שכונת תל-נורדוי אף שלא השתייכו לתחום פעילותו של ועד השכונה. בתי רוזנפלד השתרעו לאורך רחוב הרברט סמואל אל פני הים, מפינת רחוב טרומפלדור בצפון ועד סמוך לרחוב הירדן בדרום. במהלך שנת 1924 הקים זאב קדישזון מורשה ליד בתי רוזנפלד את "מלון הפאר ורשבסקי, כשר למהדרין ושירות אירופאי מעולה ואוכל ביתי טעים", שפעל עד ראשית שנות השלושים. בתי רוזנפלד היו מלבניים, ארוכים בני קומתיים ובעלי גג מעוגל עשוי פח דמוי חבית. בחזית קומת הקרקע הפונה לים ניצבו עמודים ולימים הפכו החללים שבין העמודים לחנויות, מסעדות, בתי קפה וקיוסקים. וכך הפכו בתי רוזנפלד כדברי העיתונאי גבריאל צפרוני - ל"טיילת הראשונה" של תל-אביב. מאחורי שני הבניינים נבנו ארבעה צריפים למגורים. על פי מפקד אלול תרפ"ח התגוררו בשכונת רוזנפלד באותה עת כ-40 נפש. בין הדיירים שגרו באחד הצריפים היו האחיות גולדינה ופרידה רובנזון. מלחינות, מורות למוסיקה ובעלות תיאטרון בובות, שפעל ליד הצריף שלהן בשנות העשרים והשלושים.

על מגרש החנייה שהחליף את בתי רוזנפלד מתוכנן להבנות פרוייקט חדש - טיילת דוד. ובו קומות מסחריות ומעליהן שני מגדלים. הגבוה בינהם בן 25 קומות. מעט צפונה (טרומפלדור 4-6 פינת הירקון) מתוכנן מגדל (בתכנון: בר אוריין אדריכלים) אשר יבנה מעל ולצד בית הקשתות של משפחת רוז האמריקאית שנבנה בשנות העשרים. כדי לממש היקף בנייה כה גדול, העבירו היזמים זכויות בנייה מבתים לשימור (שיינקין 65, אלנבי 11, דיזנגוף 149) אל פרוייקט זה באישור העירייה.

שכונת רמה
(אדמת קרן פרמוי)
עקב אכילס של גאולת צפון העיר (ולא רק) היתה תופעת הספסרות שהביאה לעליות של מאות אחוזים במחירי המגרשים, אי כיבוד הסכמים ובמירוץ מטורף אחרי קרקעות זמינות. במהלך העדלידע של 1935 יוצגה תופעת הספסרות באמצעות מיצג סטירי ובו תנין גדול (בתמונה המצורפת) לו נערך אחרי המצעד משפט פומבי - יום הדין לתנין. הספסרות היתה אויב לתפיסה הציונית אשר ראתה בקרקע רכוש לאומי, אך יש להודות גם שהספסרות היתה גורם שהאיץ את ענף הבניין במשק העברי בארץ ישראל של אותם הימים. בראשית 1932 התארגנה קבוצה של 15 פועלים ופקידים לצורך אדמת קרן פרמוי (כיום בין הרחובות בין הרחובות בן יהודה, ז'בוטינסקי והירקון) במחיר של 95 לא"י לדונם והקמת שכונת פועלים ז' במימון הבנק לחקלאות ולבנין. אלא שאז הגיע ספסר ששילם 160 לא"י לדונם. כתוצאה מכך, במקום שכונת רמה (פועלים ז') הסוציאליסטית, הוקמה במקום שכונת רמה האזרחית. כיאה לשכונה שתוכננה במסגרת תכנית גדס, הוקמה בה גינה קטנה - גן החובבים - אשר הכניסה אליה היא מרחוב בן יהודה בין הבתים 159 ו-161, או במשעול צר היוצא מרחוב זלטופולסקי. בחלק הדרומי של הגינה פועל בית הכנסת הותיק רמה הנושא את שם השכונה הנשכח.

שכונת העם
תל-אביב של שנות העשרים היתה מגרש הפעילות המרכזי של ההסתדרויות העבריות. לצד פעילות הסתדרות העובדים, הסתדרות מרכז בעלי מלאכה והסתדרות השכנים. פעלה גם הסתדרות העם שיזמה הקמת שכונת מגורים קטנה בצפון הרחוק של העיר. בתי השכונה מחופים בגגות רעפים, באזור רחוב צידון כיום, נבנו החל מ-1931. בתמונה משנת 1934 נראית השכונה לצד רחוב בן יהודה במבט מצפון. הקרקע בגודל של עשרים דונם נרכשה באמצע שנות העשרים (המודעה המצורפת מתאריך 09.07.1926) עבור המתיישבים על ידי בנק אשראי (שמימן גם את רכישות הקרקע לשכונות שלמה ויעקב) ובהשתדלותו של מנהל הבנק יחיאל רבינוביץ. בשנת 1938 החלה להיבנות שכונת העם ב' הנכללת בתחומי העיר חולון.

בסמוך לשכונה, בתחנת האוטובוס קו 4 בסוף רחוב בן יהודה, נרצח (19.11.1946) השוטר משה בן-בצלאל לאחר שנחשד בשיתוף פעולה עם הבריטים. שני אנשי לח"י אמרו לו כי הוא חייב במיתה וירו בו 10 כדורים מטווח קצר.

שכונת שפיר קליין
על אדמת פרדס לשעבר שהיתה בבעלות סוחרי הקרקעות שפיר וקליין (בבעלותם היתה באותם השנים גם הקרקע עליה הוקמה התחנה המרכזית הישנה) הוקמה בתחילת שנות השלושים שכונת צריפים ענייה. שכונת שפיר קליין נבנתה דרומית לשכונת העובד (בין רחובות העמל ובר יוחאי כיום), ובשתי השכונות הצפופות נמנו יחד כאלפיים תושבים. השכונה היתה סמוכה לפרדס גדול בבעלות ערבית (מאוחר יותר נבנתה על אדמת הפרדס קריית המלאכה) ממנו סבלה קשות במאורעות 1936-1939. כדורים שנורו מהפרדס פגעו בצריפים. תושביה בעלי הרכוש המועט העדיפו לעבור למקום בטוח יותר. ובמקומם נשתכנו בצריפי השכונה עולים חדשים מכל העדות. חסרי כל . כמו שכונת ספר אחרות בדרום העיר בקו התפר שהיו בשטח המוניציפלי של יפו אך רצו להסתפח לתל-אביב, התאגדה גם שכונת שפיר קליין במסגרת ועד השכונות העבריות ביפו בהנהגת יחזקאל שוורצבוים (בתמונה), מוכתר השכונות העבריות ביפו וגואל קרקעות. שוורצבוים היה איש יוצא דופן. יליד פולין וממשפחה חסידית, אשר היה מיודד עם נכבדי הערבים, דיבר ערבית רהוטה והיה פעיל כבונה חפשי בלשכת הכוכב בתל-אביב. בשכונה זאת גם גדל אמציה לבקוביץ, מגדולי השחקנים בכדורגל הישראלי, אשר שיחק במועדון הנוער השכונתי גדנ"ע יהודה. יצחק הגואל מספר כאן את זכרונותיו מימי ילדותו במקום. במקום הצריפים הראשונים ניתן כיום לראות במקום סככות, מחסנים ופחונים הבנויים באי סדר.

שכונת בוגרי הגימנסיה
(רחוב חיסין)
הגימנסיה העברית נוסדה כבית ספר פרטי ביפו של 1905 ונדדה בין מספר כתובות (רובן נהרסו) עד שעברה לביתה המפואר בתל אביב הקטנה ונקראה על שמו של הרצל. הגימנסיה העברית הרצליה היתה סמל לעיר החדשה וזרז כלכלי להתפתחותה, באמצעות עשרות תלמידים מחו"ל גרו בבתי התושבים בתנאי פנסיון במימון הוריהם אשר בגולה. כשמלאו חצי יובל לגימנסיה ניכרה בעיר תכונה רבה. הוקמה ועדה להוצאת ספר יובל (מצורפת מודעה) והוחלט על יסוד שכונה לבוגרי הגימנסיה. כמקובל אז, בשכונה שנבנתה בתחילת שנות השלושים הוקמו בתים בני שלוש קומות בסגנון הבינלאומי האופנתי אז, לצד וילות עירוניות מרשימות. השכונה נבנתה סביב רחוב חיים חיסין, גינת נחום צמח וסמטת אברהם לב (מראשוני אחוזת בית). וגרו בה (בין השאר) בוגרי הגימנסיה הארכיאולוג שמואל ייבין ומי שיזם את הקמתה, פנחס ריקליס (איש השומר). כאן גדל בנו, איש העסקים האמריקאי משולם ריקליס. בבית מספר 23 התגורר בוגר המחזור השני ומנהל הגימנסיה דר' ברוך בן יהודה. אשר מאוחר יותר כיהן כמנכ"ל משרד החינוך (קיבל את פרס ישראל בשנת 1975) ויושב ראש חבר השופטים בחידוני התנ"ך. את דמותו בחידונים אלה גילם אורי זוהר באינטונציה בלתי נשכחת בסרט לול . כאן ברחוב חיסין גדלה בתו, נתיבה בן יהודה - לוחמת פלמ"ח, סופרת, מומחית לזמר העברי ומי שחיברה (עם דן בן אמוץ) את המילון העולמי לעברית מדוברת. בבית ליד (21) התגוררו האדריכלית ג'ניה אוורבוך (מתכננת כיכר דיזנגוף, בתי הבימה ומבנים אחרים בעיר), הסופר אהרון פלדמן עבר הדני (גם הוא בוגר הגימנסיה), והצייר אהרון אבני (על שמו בית נקרא מכון אבני - בית הספר לאמנות שאבני היה בין מייסדיו). על מגרש ברחוב חיסין 12 בבעלות הקרן הקיימת נבנה (ושנים מאוחר יותר גם נהרס) בית הלבנון ובו אוסף העתונות העברית של זלמן פבזנר. אבן הפינה לבית (אשר שימש גם כבית מגוריו של פבזנר) הונחה ב15 במאי 1938 במלאות 75 שנים להופעת הלבנון - העתון העברי שהחל לצאת לאור בירושלים 1863. את הבית תיכננה ג'ניה אוורבוך תושבת השכונה. בקרבתו, במרתף בית משותף (חיסין 5) פועלת גלריה שלוש לאמנות עכשווית. למטיילים בסביבה מומלץ גם להעיף מבט בוילה זילברשטיין (שדרות בן-ציון 25) שבפאתי השכונה. לא מעט בתים רבים בעלי עניין יש בשכונה הקטנה, אבל הבית בהא הידיעה הוא לדעת רבים הוילה העירונית ברחוב חיסין 27 בתכנון האדריכל ראובן מיטלמן. בשנת 1941 רכש את המגרש ליאון פינקלשטיין ובנה עליו את הבית המפואר ביותר בתל אביב של אז. פינקלשטיין מת בטרם הסתיימה הבניה, רעייתו נפטרה ב-1995 והבית עמד בשממונו עד 2006 - אז אירח הבית המיועד לשימור, מספר ארועי אמנות. את סיפור הבית אפשר לקרוא בכתבה הבית ברחוב חיסין מאת דליה קרפל.

שיכון הקצינים ברחוב ברנדיס
בשנות החמישים היה לחץ רב לפתרונות שיכון מצד קבוצות אינטרסים שונות, בעוד מצאי הקרקע הפנוייה היה מוגבל. וכך, ארגונים שונים (אשר דרך פעולתם היתה דומה לעיתים לקבוצות הרכישה בימינו) נאלצו לבנות במקביל מספר שכונות ושיכונים בחלקים שונים של העיר. צה"ל היה גולת הכותרת של החברה הישראלית אז ונגדיו וקציניו התעקשו כפי הנראה לגור בתל אביב. כך קמו בשנות החמישים: שיכון צבא הקבע בקרית שלום, נווה צה"ל, שיכוני הצבא ביד אליהו, שכונת צהלה, מעוז אביב וגם, שיכון הקצינים ברחוב ברנדיס. שיכון זה כולל את הבנינים 8 ו-10 בברנדיס ואת שני הבנינים המקבילים (7, 9) ברחוב שטריקר והוא תאום לשיכון עורכי הדין הצמוד לו, כך שנראה כי העו"דים והקצינים בנו יחד, או לכל הפחות השתמשו באותן התכניות.

שערי אחווה (אחווה)
שכונה אשר הוקמה בשנת 1899 באזור הרחובות אחווה, אלרועי ובוסתנאי. אחות לשכונה הירושלמית שערי אחווה (או בקיצור, אחווה). שהוקמה על אגודת צדקה ותיקה בה היו חברים יהודים דתיים בעלי אמצעים ממוצא אשכנזי. זאב וילנאי מצטט בספרו אנציקלופדיית וילנאי לירושלים את מייסדיה: "וקראנו שם המושבה שערי אחוה, למען יהיה השם הזה אות לטובה, כי מפעל זה היה לנו כמו שער גדול פתוח לרווחה".

להבדיל משכנותיה דלות האמצעים, היתה זאת שכונה של אגודה תרבותית מסודרת כאשר לכל משפחה בה היה בית קטן עם חצר פרטית. פעילות חברי האגודה לא הסתכמה רק בהקמת שתי השכונות האחיות. וחבריה הקימו גם את "החדר המתוקן" בנווה שלום (בו שפת ההוראה היתה עברית וממנו התפתח מוחר יותר בית הספר תחכמוני) ואת בית הכנסת אורחים (כיום, המרכז הקהילתי נווה צדק). מהר מאוד נבלעה השכונה בתוך נווה צדק כפי שמציין זאב סמילנסקי במיפקד הראשון (1907) של יהודי יפו: "...הבתים הקרובים לנוה-צדק ייקראו נוה-צדק ממש כשם שהקרובים לנוה-שלום יקראו נוה-שלום".

חמש שנים לאחר הקמת השכונה, הועמד הבית (בתמונה משנת 1988, לצד בול שיצא באותה שנה) בפינת הרחובות אחווה 21 ואלרואי 9 לרשות הרב אברהם יצחק הכהן קוק שהגיע בספינה על מנת לכהן כרבה של העיר יפו (לאחר מכן, משנת 1921, הרב הראשי הראשון בארץ-ישראל). הבית מתואר היטב בספרו של ש"י עגנון תמול שלשום: "חמדת דר בעלייתו שבקצה נווה-צדק שבקצה יפו. הולכים לשם מנווה-שלום דרך בתי זרח ברנט עד שמגיעים לבית-הספר הישן לבנות. הגיעו, רואים כמה בתים מבצבצים ויוצאים מתוך החול, וביניהם בית-המדרש החב"די מצד ימין וביתו של הרב קוק מצד שמאל".

הרב קוק היה רודף שלום. פעם סיפר אחד המתפללים כי יהודי מיפו פותח את חנותו בשבת, והציע למתפללים ללכת אחר התפילה ליפו וללמדו לקח. הרב קוק הסכים בתנאי שההולכים יעשו מה שהוא יעשה. כאשר הגיעו לחנות, ניגש הרב קוק, לחץ את ידו של היהודי ואמר לו: "שבת שלום, ר' ישעיה חיים", וכמוהו עשו שאר המתפללים. החל היהודי מתייפח, ובמוצאי שבת התייצב בבית הרב וסיפר לו שבביתו תשעה ילדים, ואין לו במה לכלכל אותם. הרב נתן לו צדקה מהקופה וסייע לו.

קרן הקריה
כינוי לקצהו של מחנה מטכ"ל בקריה הנראה על המפה כחץ השלוח לכיוון צפון מזרח. במקום נמצא המבנה ההסטורי של תחנת המשטרה הבריטית וכן מספר צריפים. כמו שטחים מדרום לרחוב קפלן שהיו בידי הצבא ופונו, גם שטח זה מתוכנן להתפנות על ידי צה"ל לטובת מגדלים נוספים. בקרן הקריה ניתן לראות את בית משטרת הפ.מ.פ הניידת (Police Mobile Force) בשרונה אשר בהתקפה עליה (22.2.1946) נהרגו ארבעה מאנשי ההגנה. על שמם, רחוב הארבעה מדרום לקריה. להלוויתם בבית הקברות נחלת יצחק נקראו להשתתף כל תושבי העיר על מנת שמשטרת המנדט לא תוכל לצלם ולאתר את קרוביהם, כמו גם את חבריהם למחתרת. זאת היתה פעולה של הפלמ"ח במסגרת תנועת המרי - מעין ארגון גג של שלושת המחתרות שפעל מאוגוסט 1945 ועד אוגוסט 1946. מי שעמד בראש המבצע היה דני מס, לימים מפקד הל"ה שנהרגו בדרכם לעזרת גוש עציון הנצור.

שכונת נחלת יהושע נבנתה החל מאמצע שנות העשרים סביב רחוב בורוכוב (בתמונה, מתוך תל אביב במבט חדש) ביוזמת התאחדות מרכז בעלי המלאכה. נקראה גם שכונת מרכז בעלי מלאכה ג'. בקרבת מקום, נרצח בליל שבת 3 בספטמבר 1943 ישראל פריצקר עת שיצא מביתו ברחוב פרץ חיות. פריצקר היה קצין מודיעין של האצ"ל עד שפרש מפעילות בארגון. הוא נחשד כי מסר מידע לבריטים על חברי לח"י והביא למעצרם. בן שלושים היה במותו. מודעה שפורסמה בעיתון דבר בתאריך 19-08-1925 (בנוגע לפתיחת מרפאה אזורית) מאזכרת את שכונת נחלת יהושע.

בית הדר ואזור הבטחון (מבצר תל אביב)
בית הדר (הרכבת 19. נקרא בשעתו גם ציטרוס האוס) מחשובי בתי הסגנון הבינלאומי בעיר, נחנך ב-28 בפברואר 1936. ונבנה בתכנונו של האדריכל קרל רובין שגבר בתחרות על אדריכלים בעלי שם כיוסף נויפלד, זאב רכטר וריכרד קאופמן. זה היה הבניין הציבורי הראשון בארץ שהתבסס כולו על שלד פלדה. מראשיתו יועד הבניין למשרדי חברת יצוא ההדרים בית הדר וכבר בשנות השלושים שכנו בו יבואני המכוניות פורד ולינקולן לצד משרד החקלאות המנדטורי והוטרינר המחוזי. בנוסף, שימש אולם הארועים בבניין לכינוסים חקלאים. מאוחר יותר נוספה לבניין קומה נוספת. לא מעט מתושבי העיר העצמאים תעו במסדרונותיו בדרכם אל משרדי פקיד השומה אשר היו בו במשך שנים ארוכות.

במהלך שנות המנדט הבריטי בארץ, סימנו השלטונות את תוואי דרך שכם ההסטורית (רחוב אילת, דרך יפו, רחוב בגין ורחוב ז'בוטינסקי ברמת גן) כציר בטחון, אשר לצידו נבנו מרכזי השלטון והצבא: משטרת יפו (כיכר השעון), הבולשת (בכניסה למושבה האמריקאית-גרמנית), שרות הביון (פינת רחוב פינס ודרך יפו), משטרת המנדט (ברחוב הרכבת) משטרת שרונה (בקרן הקריה) משטרת רמת גן ועוד. שלהי תקופת המנדט ועם התגברות פעילות המחתרות נגדם, התכנסו הבריטים אל תוך אזורי בטחון מוגנים היטב במרכזי הערים. כזה היה המתחם בירושלים אשר כונה בלעג בווינגרד. וכזה היה גם אזור הבטחון שנבנה סביב בית הדר, אשר שימש כבנין המפקדה הצבאית של מחוז לוד וכבית דין צבאי, אשר מיקומו האיסטרטגי בצומת הנפט על קו מסילת הברזל ועל תוואי דרך שכם העניק לו יתרונות רבים. מתחם זה כלל גם את תחנת הרכבת, בית המכס, תחנת המשטרה. (אחר כך משטרת מרחב ירקון) ונקרא בפי תושבי העיר מבצר תל אביב או המצודה. באפריל 1946התבצעה במתחם, בצמוד לבית המכס, פעולת הסחה שנועדה לרתק כוחות בריטים ולמנוע החשת תגבורת ממנו אל משטרת רמת גן שהיתה נתונה להתקפת האצ"ל. בפעולה זאת (23.4.1946) נהרג יצחק בילו, איש האצ"ל שהפיל את עצמו על רימון ובכך הציל את שני חבריו. בפברואר 1947 הופקעו שורת הבתים ברחוב מקווה ישראל (מבית מספר 13 ועד מספר 23) ובית ואסטינגהאוז (הרכבת 20 פינת החשמל) לטובת משרדי ממשלה ומגורי חיילים שהועברו למקום. בתום שלושים ושש שעות מפרסום פקודת ההחרמה, מצאו את עצמם יותר מחמש מאות בני אדם ללא קורת גג. סיור בחצרות האחוריות ברחובות טיומקין ונחמני מגלה פגיעות ירי רבות בקירות הבתים כתוצאה מירי מתוך מתחם אזור הבטחון. ביוני 1947 החליט הארגון הצבאי הלאומי לפוצץ את בית הדר באמצעות מנהרה שנחפרה ממרתף הבית ממול (רחוב השפלה פינת דרך בגין כיום). עובדה זאת נודעה לאנשי ההגנה שהחליטו למנוע את פעולת האצ"ל בכל מחיר. אולי בגלל שבמרתף הבית הסמוך בשכונת יהודה שכנה "החנות" מפעל נשק מחתרתי שייצר רימונים, כדורי 9 מ"מ וחלקי מחסניות. בנסיון לנטרל מוקש שהוטמן בפתח המנהרה נהרג איש ההגנה זאב ורבר בן העשרים.

שיכון המורים ברחוב ברנדייס
ליד שכונת רסקו ולצד רחוב ברנדיס נבנו בשנות החמישים מקבץ שיכונים: שיכון עורכי הדין, שיכון קצינים ושיכון מורים. האחרון כלל את הבלוק הארוך אשר כתובתו היא רחוב ברנדיס 3-5-7. כאן גר וכתב במשך שנים המשורר והסופר לוין קיפניס. אשר היה פעיל כיוצר במשך שמונים שנים רצופות ועל כתביו גדלו אלפי ילדים (בינהם גם כותב שורות אלה). על מפעל חייו קיבל קיפניס את פרס ישראל בשנת 1978.

שיכון עובדי הקרן הקיימת
בימינו, כשאנשי הקרן הקיימת לישראל עסוקים בנסיעות לחו"ל או בתחזוקה שוטפת של יערות. כדאי להזכיר שפעם, היו אנשיה בקו החזית של גאולת הארץ. ולמעשה, היו בין מניחי התשתיות למפעל הציוני. הקרן הקיימת החלה את פעילותה כזרוע של ההסתדרות הציונית למטרת איסוף כספים מבני העם היהודי בארץ ובגולה לשם רכישת קרקעות. ורבים מאיתנו עדיין זוכרים את הקופסה הכחולה (בתמונה) אשר הוצבה בפינת הכיתה וזכתה למעמד של ארון קודש חילוני. גם בתל אביב היתה הקרן הקיימת פעילה ולא מעט שכונות בעיר נבנו על קרקע שנרכשה על ידי הקרן. תל אביב שלפני קום המדינה היתה מרכז העצבים של הישוב כולו. וטבעי שכאשר החלו אדמות שרונה לאכלס שיכונים חדשים, נמצא המקום גם לשיכון עובדי הקרן הקיימת. שיכון זה נבנה ב-1949 בקרבת שיכון עובדי עירית תל אביב ונווה דוד (שיכון הקצינים) ונמצא כיום בין שדרות שאול המלך לקצהו הדרומי של רחוב דפנה, לצד בית הדר דפנה ומול קרן הקריה - קצהו הצפוני של מחנה מטכ"ל, אשר מתוכנן להתפנות על ידי צה"ל לטובת מגדלים נוספים. בקרן הקריה ניתן לראות את בית משטרת הפ.מ.פ (Police Mobile Force) בשרונה אשר בהתקפה עליה (22.2.1946) נהרגו ארבעה מאנשי ההגנה. על שמם, רחוב הארבעה מדרום לקריה. להלוויתם בבית הקברות נחלת יצחק נקראו להשתתף כל תושבי העיר על מנת שמשטרת המנדט לא תוכל לצלם ולאתר את קרוביהם, כמו גם את חבריהם למחתרת.

משכנות ישראל
שכונה שנבנתה בשנות השלושים בחלקו המזרחי של רחוב דיזנגוף, במעלה הגבעה בין הדיזנגוף סנטר ואזור היכל התרבות של ימינו. הוקמה על אדמת קורעטו בשטח כחמישים אלף אמות ונבנו בה בתים בסגנון הבניה הבינלאומי. בועד חברת משכנות ישראל אשר יזמה את הקמת השכונה היו חברים אהרן יעקב לוי, הרב עוזיאל ומשה (מוסה) מטלון (בתמונה מימין). המתווך בעסקה היה שמעון מויאל, אשר השתמש לא פעם ביחסיו הקרובים עם בעלי קרקע ערביים לטובת גאולת קרקעות בתל אביב ומחוצה לה.

חלקת הקרקע הצמודה (דיזנגוף פינת שמריהו לוין כיום) היתה בבעלות חברת משק, בינה לבין חברת החשמל התקיים מו"מ ממושך בקשר לרצון האחרונה להקים במקום שכונה בת עשרים בתים לפקידיה. המו"מ נכשל והשכונה לא הוקמה, אולם כמה מפקידי חברת החשמל בנו במקום את בתיהם באופן עצמאי: בית משפחת צ'רבינסקי בדיזנגוף 20, בית משפחת אביטל ברחוב שמריהו לוין ואחרים.

בדירת המסתור בקומה השלישית ברחוב דיזנגוף 30 התקיימה ישיבת מטה לח"י האחרונה בהשתתפות אברהם (יאיר) שטרן. בפריצה של הבולשת הבריטית לדירה ב-27 ינואר 1942 נפצעו ארבעה מאנשי המחתרת. שניים מהם, אברהם אמפר וזליג ז'ק מתו מפצעיהם ארבעה ימים אחר כך. אלה היו ימיה הקשים ביותר של המחתרת האקטיויסטית. שבוע קודם נכשלה הפעולה ברחוב יעל 8. ושבועיים אחר כך (12 בפברואר) נרצח מנהיג המחתרת יאיר על ידי אנשי הבולשת הבריטית ברחוב מזרחי ב' (כיום רחוב שטרן).

.
.
.
.

אחווה
שכונה קטנה במרכז העיר (נא לא להתבלבל עם שכונת שערי אחווה בפאתי נווה צדק) אשר הוקמה על מגרש של 18 דונם שנרכש בשנת 1930. השכונה נוסדה בקרבת שיכון מורים ופקידי עירייה ושכונת נחלת יהושע (מרכז בעלי מלאכה ג') באזור רחוב מיכ"ל וקצה רחוב פרץ חיות, ונבנו בה 25 בתים בני 2-3 חדרים בשנים 1932-33 על מגרשים בגודל של 500-750 אמה כל אחד. מבין מייסדי השכונה היו 7 חברי קואופרטיב המעביר והשאר, עובדים במוסדות הסתדרותיים ופרטיים. ה"ה כס (יהודי בעל אמצעים מאמריקה) וקוורטין (שהיה חזן ידוע בתל אביב) אשר הלוו את הכספים למתיישבים, לקחו על עצמם גם את בניין הבתים בפועל. לצורך זה, נוסדה חברת הבנייה נווה. במודעה המצורפת (עיתון דבר 21.11.1933 ) מופיעה כתובת המכבסה: רחוב הכרמל (הכוונה לרחוב המלך ג'ורג'), שכונת אחווה 1. בית הרעפים המשופץ ברחוב פרץ חיות 30א' הוא מזכרת לעוד שכונה נעימה ואינטימית שנעלמה.

מאת רם גופנא
תל-נורדוי הייתה השכונה הבנויה הצפון-מערבית של תל-אביב בשנות העשרים עד לראשית שנות השלושים של המאה העשרים. היא הוקמה על אדמת כרם מטרי, שרכישתה בידי חברת הכשרת הישוב הושלמה בשנת 1922. שכונת תל-נורדוי הייתה מעין "ראש-גשר" דרכו החלה העיר תל-אביב לפרוץ לראשונה לאורך שפת הים צפונה. שטח אדמת כרם מטרי היה 244 דונם. על פי מפת העיר תל-אביב היום משתרעת שכונת תל-נורדוי במרכז העיר. גבולות השכונה בקירוב היו: במערב - חוף הים; בצפון - רחוב מאפו; במזרח - רחוב שלום עליכם, בית החרושת ללבנים סיליקט ושכונת נורדיה ובדרום - רחוב טרומפלדור. רחובה הראשי, שחצה את השכונה מדרום לצפון, הוא רחוב בן יהודה. בשכונת תל-נורדוי נכללו: קטע מרחוב הירקון, רחוב סירקין, רחוב פרישמן ,רחוב מנדלי מוכר ספרים וקטע קטן מרחוב בוגרשוב. חוף ימה של שכונת תל-נורדוי שימש (החל משלהי שנות העשרים ועד להקמת המדינה) חוף רחצה לרוב רובה של אוכלוסיית תל-אביב. כשכונה לעצמה נתקיימה שכונת תל-נורדוי כעשר שנים בקירוב שלאחריהן היא נבלעה בעיר תל-אביב שהתפשטה צפונה. גל העלייה החמישית של יוצאי מרכז אירופה בראשית שנות השלושים, השפיע על חזותה הפיזית ועל אווירתה התרבותית ורחוב בן יהודה הפך ל"בן יהודה שטראסה". על קיומה של שכונה בחלק זה של העיר מעיד שמו של בית הספר הממלכתי תל-נורדאו שהוקם בה בשנת 1925 (ופועל גם כיום) וכן, מרפאת שירותי בריאות כללית תל-נורדאו. אדמת כרם מטרי נחלקה בשנת 1922 ל-261 מגרשים שנמכרו לחברות נדל"ן, אנשים פרטיים ולאגודות של משתכנים. פיתוח השכונה נוהל בידי ועד שנבחר באספה כללית: הועד המאוחד של קוני אדמת מטרי שהפך עם תחילת בנייתה לועד הרובע תל-נורדוי. הועד השפיע על גיבושה של תכנית הבינוי של השכונה, קבע את שמה (רובע תל-נורדוי) וניהל בשם בעלי המגרשים את כל עבודות התשתית: יישור השטח, תכנית המגרשים (הפרצלציה), סלילת הכבישים והנחת צנרת לאספקת מים.
במהלך שנת 1923 החלה בניית הבתים בשכונת תל-נורדוי. לאחר חמש שנים היו כבר בשכונה כ-145 מבנים שבהם התגוררו כ-950 נפש. רוב הבתים היו בני קומה אחת ופעמים גם דו-קומתיים. חלקם תוכננו בידי אדריכלים. שישה בתים לפחות, שנבנו במהלך שנות העשרים בשכונת תל-נורדוי (אדמת מטרי), שרדו עד היום והם מיועדים לשימור: בית טיטלמן (ברחוב סירקין 3); בית בינימוב (סירקין 29); בית רחל פרידמן (הירקון 108); בית פרץ (הירקון 102); הבית ברחוב פרישמן מס.19 ובית מינץ (הירקון 69). הדיוקן החברתי-כלכלי של אוכלוסיית תל-נורדוי מצטייר על פי אמות מידה של שנות העשרים כדלהלן: אנשים חילונים מן המעמד הבינוני הזעיר בורגני. רובם ממוצא אשכנזי מזרח-אירופי וחלקם ממוצא ספרדי ומזרחי (כ-15 אחוזים). רבים מהם באו מקרב ה"אינטליגנציה" שנתהוותה כבר בשכונות היהודיות של יפו ותל-אביב לאחר מלחמת העולם הראשונה: מורים,פקידים, סופרים, אנשי מקצועות חופשיים וסוחרים אמידים. אליהם נוספו גם פועלים כדיירי משנה. תדמיתה של שכונת תל-נורדוי בשנות העשרים כ"ספינת הדגל" של תל-אביב המתפתחת, עולה מן העיתונות ומפרסומים שונים מאותן שנים. לפיכך אפשר להציע (לאור אוצר התדמיות של ימינו) לכנות את שכונת תל-נורדוי השכונה "הצפונית" (במלעיל) הראשונה של תל-אביב.

בתמונה הראשונה: ישור חולות כרם מטרי. בשניה: צומת הרחובות בן יהודה ומנדלי (1925). בתמונה השלישית: בית הספר (1925) ובתמונה הרביעית: מבט כללי על השכונה (1926). כל התמונות צולמו על ידי אברהם סוסקין.

כתב אורח: רם גופנא. מחבר הספר מכרם מטרי לרחוב בן יהודה שטראסה המתעד את עשר שנותיה הראשונות של שכונת תל נורדוי (1922-1932) כשכונה לעצמה, שנשמטה זה מכבר מן הזכרון התל אביבי. ניתן להשיג את הספר כאן במהדורה דיגיטלית.

בתי עדות המזרח בנורדיה
רוב שכונות העוני שנבנו בעיר במהלך שנות העשרים אוכלסו בעולים ממדינות אסיה ואפריקה. שכונת נורדיה היתה שונה מהן מאחר והיתה מאוכלסת ברובה ביוצאי אירופה. אך עפ"י מאמר של גדעון ביגר נורדיה, שכונה שנעלמה, היו בה גם מעט בני עדות המזרח שהעדיפו מרצון לגור יחד ובתיהם התרכזו בצידו המערבי של רחוב פינסקר עד לחומת בית הקברות. בעת הגרלת המגרשים הם "החליפו את הפתקאות שנפלו בגורל עמיתיהם האשכנזים בכדי שיוכלו לחיות יחד". את הצריפים החליפו בתים קטנים עם גגות רעפים. ואת אלה החליפו במהלך השנים בתי קומות. אולם עדיין ניתן לראות (וכנראה לא לאורך זמן) את הבית האחרון שנותר ממקבץ בתים אלה ברחוב טרומפלדור 21 (בתמונה).

שכונת רחל
1933 היתה שנת שיא בבנייה בתל אביב. בזאת אחר זאת קמו שכונות אשר לא הספיקו לייצר הווי וחיי קהילה עצמאיים והפכו מיד לחלק מהגוש המבונה במרכז העיר. כאלה היו השכונות מסביב לכיכר מסריק. כך, מצפון לשכונת שכנים ב', בין הרחובות נצח ישראל ופרישמן, נבנתה שכונת רחל, במקום פרדס ערבי שהיה במקום. בתמונה הראשונה, בתי השכונה ברחוב נצח ישראל אשר נבנו בשנות השלושים. ובתמונה השניה, פסל הברווז (מחווה לדודו גבע) שהוצב בספטמבר 2009 בכיכר מסריק.