בית הדר ואזור הבטחון (מבצר תל אביב)
בית הדר (הרכבת 19. נקרא בשעתו גם ציטרוס האוס) מחשובי בתי הסגנון הבינלאומי בעיר, נחנך ב-28 בפברואר 1936. ונבנה בתכנונו של האדריכל קרל רובין שגבר בתחרות על אדריכלים בעלי שם כיוסף נויפלד, זאב רכטר וריכרד קאופמן. זה היה הבניין הציבורי הראשון בארץ שהתבסס כולו על שלד פלדה. מראשיתו יועד הבניין למשרדי חברת יצוא ההדרים בית הדר וכבר בשנות השלושים שכנו בו יבואני המכוניות פורד ולינקולן לצד משרד החקלאות המנדטורי והוטרינר המחוזי. בנוסף, שימש אולם הארועים בבניין לכינוסים חקלאים. מאוחר יותר נוספה לבניין קומה נוספת. לא מעט מתושבי העיר העצמאים תעו במסדרונותיו בדרכם אל משרדי פקיד השומה אשר היו בו במשך שנים ארוכות.

במהלך שנות המנדט הבריטי בארץ, סימנו השלטונות את תוואי דרך שכם ההסטורית (רחוב אילת, דרך יפו, רחוב בגין ורחוב ז'בוטינסקי ברמת גן) כציר בטחון, אשר לצידו נבנו מרכזי השלטון והצבא: משטרת יפו (כיכר השעון), הבולשת (בכניסה למושבה האמריקאית-גרמנית), שרות הביון (פינת רחוב פינס ודרך יפו), משטרת המנדט (ברחוב הרכבת) משטרת שרונה (בקרן הקריה) משטרת רמת גן ועוד. שלהי תקופת המנדט ועם התגברות פעילות המחתרות נגדם, התכנסו הבריטים אל תוך אזורי בטחון מוגנים היטב במרכזי הערים. כזה היה המתחם בירושלים אשר כונה בלעג בווינגרד. וכזה היה גם אזור הבטחון שנבנה סביב בית הדר, אשר שימש כבנין המפקדה הצבאית של מחוז לוד וכבית דין צבאי, אשר מיקומו האיסטרטגי בצומת הנפט על קו מסילת הברזל ועל תוואי דרך שכם העניק לו יתרונות רבים. מתחם זה כלל גם את תחנת הרכבת, בית המכס, תחנת המשטרה. (אחר כך משטרת מרחב ירקון) ונקרא בפי תושבי העיר מבצר תל אביב או המצודה. באפריל 1946התבצעה במתחם, בצמוד לבית המכס, פעולת הסחה שנועדה לרתק כוחות בריטים ולמנוע החשת תגבורת ממנו אל משטרת רמת גן שהיתה נתונה להתקפת האצ"ל. בפעולה זאת (23.4.1946) נהרג יצחק בילו, איש האצ"ל שהפיל את עצמו על רימון ובכך הציל את שני חבריו. בפברואר 1947 הופקעו שורת הבתים ברחוב מקווה ישראל (מבית מספר 13 ועד מספר 23) ובית ואסטינגהאוז (הרכבת 20 פינת החשמל) לטובת משרדי ממשלה ומגורי חיילים שהועברו למקום. בתום שלושים ושש שעות מפרסום פקודת ההחרמה, מצאו את עצמם יותר מחמש מאות בני אדם ללא קורת גג. סיור בחצרות האחוריות ברחובות טיומקין ונחמני מגלה פגיעות ירי רבות בקירות הבתים כתוצאה מירי מתוך מתחם אזור הבטחון. ביוני 1947 החליט הארגון הצבאי הלאומי לפוצץ את בית הדר באמצעות מנהרה שנחפרה ממרתף הבית ממול (רחוב השפלה פינת דרך בגין כיום). עובדה זאת נודעה לאנשי ההגנה שהחליטו למנוע את פעולת האצ"ל בכל מחיר. אולי בגלל שבמרתף הבית הסמוך בשכונת יהודה שכנה "החנות" מפעל נשק מחתרתי שייצר רימונים, כדורי 9 מ"מ וחלקי מחסניות. בנסיון לנטרל מוקש שהוטמן בפתח המנהרה נהרג איש ההגנה זאב ורבר בן העשרים.

בשנות המנדט הבריטי התפתח בצידה המזרחי של דרך מנחם בגין (דרך פתח תקווה לשעבר) מתחם מסחרי ובו מאגרי דלק של חברות הנפט הגדולות ובראשן, חברת של - ענקית האנרגיה הבינלאומית. המתחם נהנה מגישה נוחה לשאר חלקי הארץ באמצעות דרך פתח תקווה ובאמצעות מסילת הברזל הצמודה אליו. והמשיך לשמש את חברות האנרגיה עד שנות השבעים. מאוחר יותר, נבנו על הקרקע היקרה מגדלי משרדים מודרנים אליהם יצטרפו מגדלים נוספים בעתיד עם פינוי מתחם חסן ערפה ובניית קו הרכבת הקלה. בשנת 1997 נבנו במקום מגדלי אביב (בית אמות ביטוח) בתכנון האדריכל ישראל גודוביץ' - גוש בנוי מודרני בו כלולים שלושה מבנים. מעין הומאז' לקרל רובין, מתכנן בית הדר שנבנה שישים שנה קודם בפינה הנגדית של צומת הנפט (הצטלבות דרך פתח תקווה ורחוב הרכבת). כזיכרון לימים ההם, נחנך ב-2005 בפתחו של רחוב החרושת (כיום: רחוב דוד חכמי) המוביל לשכונת הרכבת, מגדל סונול - מבנה משרדים מודרני בן 23 קומות, בו משולבת תחנת דלק בקומת הכניסה. בית הספר לאמנות קמרה אובסקורה פועל כבר שנים רבות בתחילת רחוב ריב"ל הסמוך. בתמונה הראשונה משנת 1956, רכבת שיצאה מתחנת הרכבת יהודה הלוי תל אביב, חוצה את צומת הנפט כאשר ברקע נראה מתחם הנפט המוקף חומה. בתמונה השניה (צילום מתחילת שנות הארבעים, כפי הנראה), מבנה החברה הארץ ישראלית לקירור והספקה, בסמוך לצומת הנפט.

עם התרחבותה של שכונת נווה שאנן נרכשו אדמות אבול ג'יבן עליהן נבנתה השכונה החדשה בשנות השלושים על גבעה לצידי הדרך העולה מצומת המסגר -לה גוארדיה (הרחובות ראש פינה, איילת השחר, ההגר”א). בשנים 1934-36 הוקמו על הגבעה כמה מהבתים המרשימים בעיר שנבנו לפי אדריכלות הסגנון הבינלאומי: בית שרנו (ראש פינה 26), בית קלמרו (ראש פינה 25) ובית שלם (ראש פינה 28). עקב הטופוגרפייה של הגבעה, נבנו שלושת הבתים (כמו גם בתים אחרים בשכונה) על "במה" המוגבהת ממפלס הרחוב. הבתים במצב קשה והעובדה שהשכונה כלואה בין תחנת האוטובוסים המרכזית לבין רצועת התעשייה שהתפתחה לאורך רחובות המסגר, החרש והרכבת, הביאו לדעיכתה האיטית וכיום מתגוררת בה בעיקר אוכלוסיית עובדים זרים. בפאתי השכונה (בפינת הרחובות אייגר וראש פינה) נולד בשנת 1943 חנוך לוין ז"ל. מהחשובים שבמחזאי ישראל. לוין למד בית-הספר הממלכתי -דתי "יעבץ" בשכונת נוה שאנן (רחוב נוה שאנן 12,) שפעל עד מלחמת ששת הימים. בקצה הצפון מזרחי של השכונה (לבנדה 56) בצמוד לחומת הרכבת שעברה כאן בדרך לירושלים, נבנה בית שמעון לוי (בתמונה, מתוך ויקיפדיה העברית), הידוע יותר בכינוי בית האניה. שמעון לוי קיבל אישור לבנות בית בן שלוש קומות, אך שנה אחר כך הוגשה נגדו תביעה על שבנה שש קומות. משום גובהו הרב שימש גג הבית תצפית לאנשי ההגנה. לפי דן יהב בספרו תל אביב-יפו עיר החלומות, הערבים נהגו לפרסם את תמונת הבית בכרזות תעמולה המסבירות את "שאיפות ההשתלטות של היהודים הבונים מבצרי ענק".

מתחם צקלג
אז היכן היה בית הקברות של שרונה? עמוס קינן כותב בספרו שושנת יריחו: "היום יש רק עוד אדם אחד שיודע מתחת לאיזה בנין ברחוב קרליבך היה בית הקברות" ברור שמושבה חקלאית שהתקיימה כאן במשך יותר משבעים שנה היתה זקוקה לבית קברות. ומיקומו של זה אף מופיע לראשונה כבר במפת תיאודור סנדל משנת 1879. מדריכי טיולים מצביעים על השוק הסיטונאי לשעבר או על המשולש בפינת דרך בגין והמסגר. האדריכל ישראל גודוביץ' בספרו 40 על 40 מספר כי בית רובינשטיין (דרך בגין 37) נבנה על אדמת בית הקברות של המושבה הטמפלרית, ואף מוסיף השערה כי לבניין נבנה חניון עילי ולא תת קרקעי כמקובל "על מנת שלא להרגיז את רוחות הטמפלרים הקבורים באדמה". זאת אגדה אורבאנית יפה אך לא ממש מדוייקת. למעשה בית הקברות הטמפלרי שכן מעט יותר צפונה במתחם צקלג של ימינו ועצמות המתים הועברו מכאן הרבה לפני בנייתו של בית רובינשטיין. במקום נותרו עדיין מספר עצים שהיו בשטח בית הקברות וחבל שלא נותר שריד לשער בית הקברות (בתמונה הראשונה). בית הקברות מוזכר גם בקשר לפעולה ראשונה של האצ"ל שהתקיימה במקום בשנת 1944 אחרי שבמשך שנות מלחמת העולם השניה החליט האצ"ל באופן חד צדדי להמנע מפעילות. אגב, בראשית ימיה של המושבה נהגו בני שרונה לקבור את מתיהם בבית הקברות של המאונט הופ (הר התקווה). ומאוחר יותר, גם בבית קברות שהיה סמוך למודל פארם (והיה משותף להם ולקהילת הטמפלרים ביפו). לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנתה בבית הקברות אנדרטת זיכרון (בתמונה השניה) לבני המושבה שנהרגו במדי גרמניה במהלך המלחמה


בחלקו הצפוני של מתחם צקלג ובצמוד לבית הקברות הטמפלרי, הוכשר ב-1917 בית קברות לחיילים הודים שנפלו בארץ בשירות הוד מלכותו. בית הקברות ההודי לא היה בשימוש בשנים שבין מלחמות העולם. אך במסמך מפברואר 1940 שנמצא בארכיון בן גוריון מסופר על הגעתם הצפוייה של חיילים סיקים לארץ, במסגרת כוחות התיגבור של הארמיה ה-9 במצרים. אגב, החיילים הסיקים לא הגיעו לארץ בסופו של דבר, ובמקור שימש בית הקברות הזה כמקום מנוחתם של שבעה עשר חיילים מוסלמים הודים. באותו מסמך נמסר כי נאמר לאנשי הצבא לשפץ את בית הקברות הזה ולהשמישו. בתחילת שנות החמישים פונו שני בתי הקברות. קברי הטמפלרים הועברו לבית הקברות עמק רפאים במושבה הגרמנית בירושלים. בעוד שרידי החיילים ההודים הועברו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה. בתמונה הלקוחה מתוך פורום פרש - הסטוריה וידיעת א"י (אחד המקורות לאייטם): המצבה ברמלה המספרת כי לכאן הועברו בשנת 1952 שרידי החיילים ההודים מבית הקברות ליד שרונה.

חוות רוהאם Roehm Hof
שרידי החומה התוחמת את בית הספר לאמנויות מדרום (לצד רחוב אוליפנט) וחוצה את המגרש שבין הבתים 61-63 ברחוב מאז"ה, הם מצבה אילמת לחוות רוהאם - התיישבות גרמנית חקלאית ראשונה באזור תלאביב שראשיתה בשנת 1870 (שנתיים טרם הקמת שרונה). קונארד רוהאם הגיע לפלסטינה ב-1869 ורכש את החווה ממנזר האחיות הרומיות שנה אחר כך. ע"פ רות קרק, החוות הטמפלריות הראשונות עסקו בגידול ירקות, תפוחי זהב, אפרסקים ומישמשים. עם פטירתם של הזוג רוהאם בשנת 1872 עברה ככל הנראה החווה לידי משפחת גינטר. החווה מופיעה במפה המצורפת לספר תל אביב (בעריכת דרויאנוב) כאדמת גינטר, והמשיכה להתקיים ככל הנראה עד מלחמת העולם השניה. עד אמצע שנות הארבעים היתה אדמת החווה מחוץ לגבולות המוניציפלים של עירית תל אביב,כאשר השטחים שמסביבה נרכשים בהדרגה, הפרדסים והגינות נעקרים ונבנים בתי מגורים (כמו מעונות עובדים א-ב-ג שנבנו בסמוך לחומה הדרומית שנותרה). משנת 1945 מופיעים שטחי החווה כחלק מהשטח המוניציפלי של תל אביב וכאזור מגורים. אך עוד בשנות החמישים נותרו חלק משטחי החווה כשטחים חקלאיים ובעיקר רפתות ומחסנים חקלאיים. בסמוך, בחצר האחורית של הבית ברחוב מאז"ה 59 ניתן לראות עץ שקמה עתיק מהימים שקדמו להקמת העיר. בקרבת הגבול הצפוני של חוות רוהאם (מתחם צקלג בימינו) היה בית הקברות הטמפלרי של המושבה שרונה. המידע והתמונה לקוחים מתוך הבלוג של יתיר ידידי. שם גם מומלץ לקרוא את הסיפור השלם על חוות רוהאם.