חארת' אל נצארה (הרובע הנוצרי, קריית האמנים)
כמו ירושלים העתיקה, כך גם יפו מוקפת החומות היתה מחולקת לרובעים. הרובע הנוצרי מופיע במפת חיל ההנדסה הבריטי משנת 1842 (המצורפת כאן) והיה בסמוך לחומה הדרומית שחלקים ממנה עדיין נראים בבירור. הרובע היה מאופיין בעיקר בבתי מידות ובין תושביו היו עשירי העיר, כמו סלים קאסר, פרנסיס ג'ילאד, בשארה א-שאקיר ואחרים. יהודים מיאנו במשך שנים לגור ברובע הנוצרי. אך בידיעה בעתון המליץ משנת 1900 נכתב כי הביקוש לדיור שעלה בהרבה על ההיצע, גרם גם ליהודים לעבור ולגור ברובע הנוצרי. בתמונה נראים בתי המידות של הרובע סמוך לשרידי החומה הדרומית של העיר. קריית האמנים של יפו העתיקה חופפת פחות או יותר את גבולות הרובע הנוצרי וחלק ניכר מבתיה הם בעצם בתי הרובע לשעבר ששוחזרו בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה העשרים על ידי החברה לפיתוח יפו העתיקה. במקום חיים ופועלים אמנים מוכרים (דוד שריר, משה עמר ואחרים) לצד כאלה שאינם אמנים (הגדרת האמנים היא גמישה ביותר ולא ממש ברורה לפי תקנות החברה) לצד מוזיאון אילנה גור, בית תיאטרון הסימטה וגלריות לאמנות. כיום מקדמת החברה תב"ע חדשה שתאפשר גם למי שאינם אמנים להתגורר ביפו העתיקה.

בוסתן סלים קאסר
סלים קאסר היה סוחר ערבי בן למשפחה נוצרית עשירה שמוצאה באי מלטה ובעל קרקעות רבות, בעיקר באזור הירקון. את ביתו המפואר ניתן עד היום לראות במורדות הדרומיים של גבעת יפו העתיקה. אך את בית הקיץ של משפחתו הקים בפרדס דרומית לאבו כביר, על דרך עפר צפונית לרחוב גרוסמן בשכונת תל כביר (נווה עופר) של ימינו. בית זה היה מהמפוארים בבתי מחוז יפו וסביבו היה גן מרהיב. עם עזיבת משפחת קאסר ב-1948, הפך הבית למחנה צבאי של הגדנ"ע (בית אופק בשמו הצבאי), מה שמנע את הריסתו. הבית מיועד לשימור ועל השטח הצמוד לו ממזרח (שהיה אחוזת הקונסול הצרפתי פיליברט ז'יל) המשמש מטווח צבאי של פיקוד הגדנ"ע, מקדמת עיריית תל אביב תכנית בנייה רחבת היקף לזוגות צעירים, שנועדה לתת פתרון (חלקי ביותר) למצוקת הדיור בעיר בשנים האחרונות. האחוזה מופיעה במפת תיאודור סנדל כ"בית המגורים של סלים קאסר הצעיר". בעוד ש"בית המגורים של סלים קאסר המבוגר" מצויין במפה מערבה משם, באזור אצטדיון מכבי יפו כיום. כקונסול, ייצג קאסר ביפו לא פחות מתריסר מדינות זרות. יצחק רוקח כותב בספרו ותיקים מספרים על האיש: "בנו של קאסר, אנטואן, הוא שסיפר לי מעשה שהיה אופייני באביו. כיצד היה מצליח בקבלות הפנים הרשמיות, לרגל יום ההולדת של הסולטן, להגיש לקיימקאם של יפו את איחוליהן של הממשלות שהוא ייצג. וכך היה נוהג: היתה לקאסר חליפה רשמית אחת, אך היו לו כובעים שונים, כמספר המדינות שייצג. הכובעים היו שמורים בחנות לטבק הסמוכה לבניין הסראייה (בית הממשלה). שם היה קאסר מתקין עצמו לפני עלותו בלווית הדרגומן במדרגות אל אולם קבלת הפנים. כאן בירך את הקיימקאם בשם צרפת, שותה קפה בחיפזון, חוזר לחנות הטבק לחבוש את הכובע של מדינה אחרת וממהר לברך את הקיימקאם בשם הוד מלכותו מלך בלגיה... וכך חוזר ומברך בשם כל המלאכים והנסיכים שהיה מייצג אותם בעיר יפו". בתחום שמורת הטבע מקורות הירקון ניתן לבקר בחצר חוות סלים קאסר אותה מכר למתיישבים יהודים. אתר זה הינו אבן דרך בתולדות ההתיישבות בארץ ישראל, מאחר וזהו מקום הולדתה של המושבה פתח תקוה.סיפור חייו של קאסר הסתיים בבוסתן שבמזרח יפו באופן טראגי. הוא גילה שהשומר במקום נוהג לגנוב פירות מהגן. השומר שנתפס בקלקלתו, הרג את קאסר ביריות האקדח שהיה ברשותו ונמלט.

הכפר המצרי
על פי רות קרק בספרה המעמיק יפו, צמיחתה של עיר 1799-1917, היה כפר קטן של מצרים קופטים צפונית לחומת העיר. הכפר המופיע במפת האדמירליות הבריטית משנת 1863 כמושבה מצרית. הכפר היה לאורך שפת הים בין קו החוף לבית הקברות המוסלמי של המוחמידין (אשר מתועד כבר בשנת 1834 בציור של ברטלט) שפונה מקבריו על ידי חסן בק במלחמת העולם הראשונה. על המצוק ובו שרידי הכפר המצרי נבנתה בשנת 1999 טיילת המחברת את חלקו הדרומי של פארק צ'רלס קלור עם אזור חומת הים של יפו צפונית לנמל. לצד הטיילת פועלות מספר מסעדות כמו אורגדה, אצל פיני בחצר (בתמונה) והמסעדה של מרגרט תייר. בתמונה השניה נראה הכפר המצרי בתצא בריטית מינואר 1946. מזרחה מהכפר המצרי התפתחה מאוחר יותר השכונה המוסלמית אירשיד (ראשד).

שכונת האיטלקים
לצד המתחם ההולך ומשתפץ של תחנת הרכבת הטורקית ובית החרושת למרצפות וחומרי בניין של משפחת וילאנד הטמפלרית, בחלק הדרומי מזרחי של מנשייה, היתה שכונת חצר קטנה של איטלקים. השכונה הוקמה בשנים 1892-1893 בצמוד לחומת האבן של תחנת הרכבת ובקצה רחוב הרב עוזיאל שנמחק מעל פני הקרקע במסגרת הריסת מנשייה והתכנון החדש לאזור. במיקום המדוייק של השכונה נמצא כיום מגרש כדורסל. השכונה היתה מוקפת חומה ובמרכזה חצר ובאר מים ובצמוד אליה, כנסייה ומנזר. לפי עיתון הצבי משנת 1909 פעל במקום בית ספר איטלקי בו למדו גם תלמידים יהודים. הכנסיה ובית הספר פעלו עד שנת 1925. מאוחר יותר הפך מבנה המנזר לתלמוד תורה לעדת הספרדים שנקרא "אור תורה". בית המדרש שימש את ילדי השכונות הקרובות מגיל שלוש ומעלה. ובשיאו למדו בו כשלוש מאות תלמידים. עפ"י חוני המעגל בספרו חמדת ליבי, פעל בית המדרש עד לשנת 1950 ואז ננטש, עד להריסתו בשנת 1980. בספר ניתן לראות צילומים של שרידי המנזר האיטלקי בשנת 1970. בתמונה: דגל האצ"ל עם הכתובת "רק-כך" מתנוסס על צריח בית הספר האיטלקי אחרי כיבוש יפו.