27 ביולי 2009
תל-נורדוי (תל-נורדאו)
מאת רם גופנא תל-נורדוי הייתה השכונה הבנויה הצפון-מערבית של תל-אביב בשנות העשרים עד לראשית שנות השלושים של המאה העשרים. היא הוקמה על אדמת כרם מטרי, שרכישתה בידי חברת הכשרת הישוב הושלמה בשנת 1922. שכונת תל-נורדוי הייתה מעין "ראש-גשר" דרכו החלה העיר תל-אביב לפרוץ לראשונה לאורך שפת הים צפונה. שטח אדמת כרם מטרי היה 244 דונם. על פי מפת העיר תל-אביב היום משתרעת שכונת תל-נורדוי  במרכז העיר. גבולות השכונה בקירוב היו: במערב - חוף הים; בצפון - רחוב מאפו; במזרח - רחוב שלום עליכם, בית החרושת ללבנים סיליקט ושכונת נורדיה ובדרום - רחוב טרומפלדור. רחובה הראשי, שחצה את השכונה מדרום לצפון, הוא רחוב בן יהודה. בשכונת תל-נורדוי נכללו: קטע מרחוב  הירקון, רחוב סירקין, רחוב פרישמן ,רחוב מנדלי מוכר ספרים וקטע קטן מרחוב בוגרשוב. חוף ימה של שכונת תל-נורדוי שימש (החל משלהי שנות העשרים ועד להקמת המדינה) חוף רחצה לרוב רובה של אוכלוסיית תל-אביב.  כשכונה לעצמה נתקיימה שכונת תל-נורדוי כעשר שנים בקירוב שלאחריהן היא נבלעה בעיר תל-אביב שהתפשטה צפונה. גל העלייה החמישית של יוצאי מרכז אירופה בראשית שנות השלושים, השפיע על חזותה הפיזית ועל אווירתה התרבותית  ורחוב בן יהודה הפך ל"בן יהודה שטראסה". על קיומה של שכונה בחלק זה של העיר מעיד שמו של בית הספר הממלכתי תל-נורדאו שהוקם בה בשנת 1925 (ופועל גם כיום) וכן, מרפאת שירותי בריאות כללית תל-נורדאו. אדמת כרם מטרי נחלקה בשנת 1922 ל-261 מגרשים שנמכרו לחברות נדל"ן, אנשים פרטיים ולאגודות של משתכנים. פיתוח השכונה נוהל בידי ועד שנבחר באספה כללית: הועד המאוחד של קוני אדמת מטרי שהפך עם תחילת בנייתה לועד הרובע תל-נורדוי. הועד השפיע על גיבושה של תכנית הבינוי של השכונה, קבע את שמה (רובע תל-נורדוי) וניהל בשם בעלי המגרשים את כל עבודות התשתית: יישור השטח, תכנית המגרשים (הפרצלציה), סלילת הכבישים והנחת צנרת לאספקת מים. במהלך שנת 1923 החלה בניית הבתים בשכונת תל-נורדוי. לאחר חמש שנים היו כבר בשכונה כ-145 מבנים שבהם התגוררו כ-950 נפש. רוב הבתים היו בני קומה אחת ופעמים גם דו-קומתיים. חלקם תוכננו בידי אדריכלים. שישה בתים לפחות, שנבנו במהלך שנות העשרים בשכונת תל-נורדוי (אדמת מטרי), שרדו עד היום והם מיועדים לשימור: בית טיטלמן (ברחוב סירקין 3); בית בינימוב (סירקין 29); בית רחל פרידמן (הירקון 108); בית פרץ (הירקון 102); הבית ברחוב פרישמן מס.19 ובית מינץ (הירקון 69). הדיוקן החברתי-כלכלי של אוכלוסיית תל-נורדוי מצטייר על פי אמות מידה של שנות העשרים כדלהלן: אנשים חילונים מן המעמד הבינוני הזעיר בורגני. רובם ממוצא אשכנזי מזרח-אירופי וחלקם ממוצא ספרדי ומזרחי (כ-15 אחוזים). רבים מהם באו מקרב ה"אינטליגנציה" שנתהוותה כבר בשכונות היהודיות של יפו ותל-אביב לאחר מלחמת העולם הראשונה: מורים,פקידים, סופרים, אנשי מקצועות חופשיים וסוחרים אמידים. אליהם נוספו גם פועלים כדיירי משנה. תדמיתה של שכונת תל-נורדוי בשנות העשרים כ"ספינת הדגל" של תל-אביב המתפתחת, עולה מן העיתונות ומפרסומים שונים מאותן שנים. לפיכך אפשר להציע (לאור אוצר התדמיות של ימינו) לכנות את שכונת תל-נורדוי השכונה "הצפונית" (במלעיל) הראשונה של תל-אביב.  בתמונה הראשונה: ישור חולות כרם מטרי. בשניה: צומת הרחובות בן יהודה ומנדלי (1925). בתמונה השלישית: בית הספר (1925) ובתמונה הרביעית: מבט כללי על השכונה (1926). כל התמונות צולמו על ידי אברהם סוסקין. כתב אורח: רם גופנא. מחבר הספר מכרם מטרי לרחוב בן יהודה שטראסה המתעד את עשר שנותיה הראשונות של שכונת תל נורדוי (1922-1932) כשכונה לעצמה, שנשמטה זה מכבר מן הזכרון התל אביבי. ניתן להשיג את הספר כאן במהדורה דיגיטלית. תוויות: מרכז העיר, נורדיה, תל נורדוי
| TLV100 27.7.09
נורדיה ראשיתה של השכונה בקרקע שנרכשה על ידי הקרן הקיימת ונועדה להקמת עיר גנים שתקרא על שמו של המנהיג הציוני מכס נורדאו. מדובר היה בחלקה גדולה יחסית (128 דונם של אדמה חולית ופרדס קטן בסמוך) שנרכשו מתושב  יפו עלי סולימן זאריפה המשתרעת כיום לאורך רחוב בוגרשוב וסמטאותיו, מרחוב סירקין ועד רחוב המלך ג'ורג'. רעיון עיר הגנים היה פופולרי ביותר באירופה של תחילת המאה העשרים, אבל כמו במקומות אחרים בעיר, גם כאן התוצאה היתה אחרת מהמתוכנן. עוד בטרם הסתיים תכנון הפרבר הירוק פרצו פרעות תרפ"א  בעקבותיהן עזבה את יפו קבוצה גדולה של אנשים אשר התיישבו באוהלים וצריפים על השטח המיועד לעיר הגנים. חלק מאנשי הקבוצה אשר נתכנתה "מחוסרי הדירות" הקימו את שכונת נווה שאנן וחלק אחר שכנע את הקרן הקיימת שתאפשר להם לבנות את בתיהם במקום, תוך הסכמה  ששם השכונה החדשה ינציח את נורדאו ופועלו. השכונה נבנתה על ידי חברת בניין בתים למחוסרי דירות ביפו-ת"א שהוקמה בהון עצמי של לירה אחת לכל משתכן. החברה בהנהגת דר' חיים בוגרשוב שכרה את שירותי האדריכל טבצ'ניק שיתכנן את השכונה כולה, יפקח על בניית הרחוב הראשי, בניית הבתים ועל סידורי המים. טבצ'ניק הציע למשתכנים לבחור מתוך חמישה דגמים של בתים ותוך שנתיים התחלפו כמעט כל הצריפים והאוהלים בבתי אבן קטנים שהונצחו במצלמתו של אברהם סוסקין (בתמונה הראשונה). מאחר ובסופו של דבר היה המקום לשכונת עובדים מעוטי אמצעים, תכנן טבצ'ניק את המגרש המאורך באופן שיאפשר את ניצולו המקסימלי. כך נבנה הרחוב הראשי (רחוב בוגרשוב) לא בזווית ישרה אל הים, דבר שיכול היה לאפשר זרימת רוחות טובה יותר. בנוסף, החלק המזרחי של השכונה, בקרבת רחוב הכרמל אז (רחוב המלך ג'ורג' אחר כך) הוא מהאזורים הכי נמוכים במרכז העיר. דבר שגרם להיקוות מים ולהצפות בתי השכונה. במרכז נורדיה במפגש הרחובות בוגרשוב ובצלאל (כיום רחוב טשרניחובסקי) נבנה מעגל תנועה שנקרא מאוחר יותר כיכר השוטר התבטל בשנות השמונים. סמוך לכיכר היה בית הבאר של משפחת חינאווי. לידו, הונחה בפברואר 1928 אבן הפינה לבית הכנסת הכללי לנורדיה הפעיל גם כיום (בתמונה השניה). עוד פעל בשכונה תלמוד התורה בית יעקב (רחוב המליץ 3) מיסודו של הרב אברהם מרדכי גולדין (1871-1938) שכיהן כרב לשכונות נורדיה ומרכז בעלי מלאכה. מרבית הפצצות שהוטלו על ידי מטוסי חיל האוויר האיטלקי בספטמבר 1940 נפלו בנורדיה ושכונת הצריפים הצמודה אליה ויצרו הרס רב. ראש העירייה ישראל רוקח פרסם הודעה: "האויב האכזרי לא פסח גם על תל אביב עיר הפרזות ושוחרת השלום, ופגע בתושבים שקטים בבתיהם או עוברי דרך לתומם. עירנו שכלה היום קרבנות אדם מרובים, פצועים, ונזקים קשים ברכוש. אנו מתאבלים קשה יחד עם משפחות הנפגעים על נפשות תושבינו שנקטפו כהרף עין, בהן גם זקנים, נשים וטף. יחד עם זה הנני קורא לכם, אזרחי תל אביב, להמשיך בעבודה מתוך שקט והרגעה. עם הכאב הצורב בלבותינו לא נזוז מעבודת הבניין של מולדתנו. מועצת העירייה תאחז בכל האמצעים יחד עם השלטונות האזרחיים והצבאיים בכדי לשמור ככל האפשר על הנפש והרכוש בתל אביב". בתמונה השלישית (צילום: ראובן גרוס) נראה בניין בפינת הרחובות דרויינוב ופינסקר, אשר נפגע מההפגזה. אנדרטה לזכר הרוגי ההפצצה האיטלקית נבנתה בשנות התשעים בקצה רחוב בוגרשוב סמוך לבנין קולנוע מקסים לשעבר (האוזן השלישית כיום). בשלהי המנדט (1947-1948) אסר השלטון הבריטי על קיומה של אגודת הספורט בית"ר ושמה הוחלף לנורדיה. הקרקע עליה נבנתה השכונה היתה חכורה וקק"ל דרשה תשלום על העברת קרקעות ולא איפשרה לאחד או לפצל מגרשים, מה שהניא יזמים וקבלנים מלבנות בשכונה וכך, בעוד שכונות סביב לה נבנו מחדש בשנות השלושים והארבעים בסגנון הבניה הבינלאומי, נותרה נורדיה מאחור. וגם כיום (2009) ניתן עדיין לראות כמה מבתי השכונה הראשונים (בתמונה הרביעית). נורדיה "מככבת" בזכרון דברים ובסוף דבר, ספריו של יעקב שבתאי, אשר גדל בסמוך (מעונות עובדים הוד) והתגורר בקצה השכונה (רחוב לוריה 1) בסמוך לבית החרושת סיליקט (שיהפוך לימים לבית כלל). גם המשורר חיים גורי מתרפק בכתביו על ילדותו בשכונה. בשונה משכנתה במערב, תל-נורדוי הזעיר בורגנית, היתה נורדיה שכונת עובדים  אמיתית. עשר שנים ויותר לפני שהצפון הישן של העיר נתמלא בשכונות פועלים ומעונות עובדים.
תוויות: מרכז העיר, נורדיה
| TLV100 27.7.09
14 ביולי 2009
כרם חינאווי / צריפי נורדיה / דיזנגוף סנטר
ההסטוריה של אדמת חינאווי - 32 דונם במרכז העיר יכולה בקלות להיות מסופרת כאגדה אורבנית. אך מדובר בסיפור שאכן התרחש ומתואר היטב בספרה המומלץ של תמר ברגר דיוניסוס בסנטר (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988). סיפור המקום מתחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת. בעקבות גל העליה והפרעות היפו (1921), כאשר שכונת נורדיה לא יכלה להכיל את כל מחוסרי הדירות (אשר כונו אז בצחוק גם "מחוסרי הלירות"). הציע אדיב חינאווי היפואי למבקשי דיור להתיישב על אדמת הכרם הסמוך שבבעלות משפחתו. במקום נבנו כמאתיים צריפים (בשנות השיא, גרו בהם 1300 איש) מטולאים ביריות נייר משוחות בזפת והוא היה מגיע למקום מדי יום שישי לגבות את שכר הדירה: 4 לירות לשנה בעד "חצי צריף". 8 לירות בעד "צריף שלם". חינאווי היה מחובר היטב לחברה העברית ואף התגורר בשכונת נווה צדק (שלוש 34). סופו שנרצח בדקירה בשכונת הצריפים שהקים מאחר ונתפס בעיני הערבים כמשתף פעולה והתנגד לפעילות כנופיות הרצח הערביות.  הרוצחים לא נתפסו מעולם. תושבי הצריפים היו ברובם פועלים קשיי יום  אשר סבלו בין השאר ממיקומה הטופוגרפי של השכונה, אשר  סבלה ממי תהום גבוהים (יעידו על כך משאבות הענק במרתפי הדיזנגוף סנטר) ואדמתה היתה הופכת לשלולית בוץ מיד עם בוא הגשם הראשון. זאת לא היתה הבעייה היחידה.  כבר באוקטובר 1925 התכנסה אסיפה כללית של כל תושבי השכונה, כשעל סדר היום: "היחס הרע מצד מוסדות העיריה, חוסר מים, הנקיון ואי הבטחון". ראשוני המתיישבים ראו במקום פתרון דיור זמני והאמינו שבעתיד תתקרב העיר אליהם והם ירכשו בה דירה. אלה שככל שהעיר התקרבה, כך נסקו להם מחירי הדירות והשכונה העלובה התקיימה בסופו של דבר כמעט שישים שנה בלי סידורי ביוב, אך מוצפת בעכברושים, לכלוך וצחנה. עוד לפני רצח חינאווי, ניהלו התושבים עימו משא ומתן (שלא צלח) עימו בקשר לרכישת הקרקע. אך אחרי מותו, התעניינו יורשיו רק בהכנסה המתקבלת מהשכרת הקרקע וכלל לא הגיעו למקום. במתחם נבנו ללא הפרעה תוספות צריפונים ופחונים שהושכרו לדיירי משנה וכך הפך כל המתחם לסלאמס צפוף וגדול. גם הפצצת המטוסים האיטלקים במלחמת העולם השניה פגעה קשות במקום. מאחר והשכונה היתה בנויה כולה צריפים, הרי שמבנה שלא נפגע מפצצה נהרס מן ההדף. למחרת ההפצצה נערכה הלוויה המונית ל-107 החללים (לזכרם הוקמה אנדרטה בפינת שדרות בן ציון ורחוב המלך ג'ורג') אשר חלקם היו תושבי שכונת הצריפים. להבדיל מרוב ילדי נורדיה אשר למדו בבית הספר תל נורדוי, הלכו ילדי שכונת צריפי נורדיה אל בית הספר הכרמל (גבריאלי הכרמל כיום), שם למדו לצד ילדי שכונות השכנים ב', משכנות ישראל, ומאוחר יותר גם ילדי הבורגנים בבתי השוקולד. עם קום המדינה עברה האדמה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, מה שמנע את פיתוחה על ידי תושביה. שכונות הצריפים העניות בקו התפר העירוני עם יפו לא ממש הטרידו את ראשי העירייה, אבל שכונת צריפים בין בתי העיר הלבנה היתה כמו פצע מוגלתי עבורם ומשנות החמישים הם עשו ככל יכולתם לשכנע יזמי נדל"ן באמצעות אחוזי בנייה דמיונים לפנות את תושבי הצריפים ולפתח את הקרקע. זה לא היה קשה מדי לאור מיקומה של השכונה, בין צירי מסחר ותרבות ראשיים כמו רחוב המלך ג'ורג' (רחוב הכרמל לשעבר) וכיכר דיזנגוף. קבוצות יזמים באו והלכו וטובי האדריכלים הכינו תכניות. בינהם אריה אלחנני, זכי שלוש, ישראל לוטן, דוד רזניק, הארכיטקט האמריקאי יו מינג פיי, ומאוחר יותר בשנת 1964, האדריכל הברזילאי בעל השם העולמי אוסקר נימאייר, אשר גלה מארצו ושהה בישראל במשך חצי שנה. בסופו של דבר נבנה הפרוייקט בשנות השבעים על ידי הקבלן אריה פילץ, בתכנון האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר.
דיזנגוף סנטר שנפתח ב-1977 היה מרכז הקניות הראשון שהציע רחוב עירוני סטרילי - מעין עיר בתוך עיר. אבל המושג קניון נתקבע רק עם פתיחת קניון אילון ברמת גן במחצית שנות השמונים. פעילות רחוב של הולכי רגל, חנויות, בתי קפה, בתי קולנוע ועוד, הועתקה לתוך חלל סגור וממוזג ללא החסרונות של הרחוב הפתוח: מכוניות, פיח, רעש, חום וקור. בתחילת דרכו לא מיהרו אמנם סוחרי העיר לשכור את חנויות הקניון וחלקים גדולים בו היו שוממים. אך מאוחר יותר תפס המודל אמריקאי בגדול והפך לדפוס הקניה/בילוי המוביל בישראל. חנות העוגן של הדיזנגוף סנטר מראשית ימיו ועד לשנים האחרונות היה סניף גדול של רשת המשביר לצרכן. באמצע שנות התשעים פעל במקום סניף ראשון בישראל (ואחרון בינתיים) של רשת Hard Rock Cafe ובו הוקלטו מספר אלבומי רוק ישראלים בהופעה. בסוף שנות התשעים ובשנת 2000 שימש חלל המרתף הענק מתחת לאגף הצפוני כחלל "המערה החשמלית" בו התקיימו הופעות רוק, שוק אופנה ועוד בניהולו של ליעם פרנקפורט. השם הוא מחווה למערה של חבורת חסמב"ה אשר לפי האגדה האורבנית היתה בשטח גן העצמאות. שיפוץ שנערך בדיזנגוף סנטר, אחרי שריפה שהיתה באגף הצפוני (2001) והמיקום שלו במרכזה המיושב של העיר ההסטורית, החזירו את הקהל לסנטר והוא כיום אחד ממרכזי הקניות המצליחים בארץ. בסוף שנות השמונים נבנה מעל הסנטר מגדל מגורים יוקרתי (אז) בן 21 קומות (אדריכל: מרדכי בן חורין) ובאמצע שנות התשעים נבנה מעל האגף השני מגדל על (אדריכל: משה צור) למשרדים ובו 11 קומות, מעל למפלס מרכז הקניות. פעם כשאלו את פילץ מה שאיפותיו לגבי הדיזנגוף סנטר, הוא ענה: "כשישאלו איפה כיכר דיזנגוף, יגידו: על יד דיזנגוף סנטר". בתמונה הראשונה (מעזבונו של גוסטב רובינשטיין) נראים צריפים בשכונה בשנות השלושים. בתמונה השניה נראה השטח לאחר פינויו (1970) ולקראת התחלת הבניה. בתמונה השלישית נראה בשטח במהלך הבניה ובתמונה הרביעית (1976) נראה גשר המשרדים ששימש את היזמים בתקופת הבניה. הגשר פורק ובמקומו נבנה גשר קבוע (ליד חנות כלי זמר).
תוויות: מרכז העיר, נורדיה, צריפים
| TLV100 14.7.09
שיכון מפוני צריפי נורדיה 
בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים, עוד בטרם נפתח מגדל שלום, נבנו בעיר כתריסר בתים גבוהים יחסית ומצוידים במעליות. בתים אלה היו בני 7-12 קומות, אך בהעדר מגדלים "אמיתיים" בעיר, זכו אלה בתואר המתורגם "גורדי שחקים". אז כמו היום, שיכנו ה"מגדלים" דירות יוקרה או משרדים. שונה היה גורלה של שורת הבתים הגבוהים שנבנו בהמשך רחוב טשרניחובסקי בקו גבולו הצפוני של כרם חינאווי. את דיירי צריפי נורדיה שעל אדמת נורדיה פינו במהלך השנים במספר גלים, אך עיקרם פונה בשנת 1962 אל בתים אלה המשקיפים על שטח שכונתם לשעבר (דיזנגוף סנטר כיום) ואין להם וליוקרה כל קשר. מדובר בבתים (טשרניחובסקי 51 עד 57) שנבנו בסטנדרטים נמוכים, מכילים מספר רב של דירות וגם השנים שחלפו או מיקומם המעולה לא השביחו את ערכם. בתמונה משנות השישים נראה צריף באדמת חינאווי על רקע בתי מפוני השכונה החדשים.
במגרש שבין שורת בתי השיכון וכיכר השוטר (טשרניחובסקי 49) היה בית הבאר הערבי של משפחת חינאווי המוזכר בכתביו של חיים גורי: "המולת בית הבאר, אותה משאבה נוקשת שליוותה את לילותנו". במקום זה פעלו החל משנות השלושים בית הספר והגימנסיה מוריה - בתי החינוך המובילים של הציבור הדתי לאומי במרכז העיר. מהתמונה (1939) אפשר ללמוד שהכיתה היתה מעורבת והילדות לבשו חצאיות קצרות במיוחד - מה שלא ניתן להעלות על הדעת בימינו. מבנה בית הספר שימש בשעות הערב את בית הספר דנטה אליגרי ללימוד השפה האיטלקית. לאחר הקמת המדינה נדדו בית הספר מוריה והגימנסיה (אשר שמה כיום הוא צייטלין - תיכון עירוני תורני ב' ג') אל רחוב צייטלין מזרחית מבתי קרית מאיר.
תוויות: מרכז העיר, נורדיה
| TLV100 14.7.09
16 ביוני 2009
בתי עדות המזרח בנורדיה רוב שכונות העוני שנבנו בעיר במהלך שנות העשרים אוכלסו בעולים ממדינות אסיה ואפריקה. שכונת נורדיה היתה שונה מהן מאחר והיתה מאוכלסת ברובה ביוצאי אירופה. אך עפ"י מאמר של גדעון ביגר נורדיה, שכונה שנעלמה, היו בה גם מעט בני עדות המזרח שהעדיפו מרצון לגור יחד ובתיהם התרכזו בצידו המערבי של רחוב פינסקר עד לחומת בית הקברות. בעת הגרלת המגרשים הם "החליפו את הפתקאות שנפלו בגורל עמיתיהם האשכנזים בכדי שיוכלו לחיות יחד". את הצריפים החליפו בתים קטנים עם גגות רעפים. ואת אלה החליפו במהלך השנים בתי קומות. אולם עדיין ניתן לראות (וכנראה לא לאורך זמן) את הבית האחרון שנותר ממקבץ בתים אלה ברחוב טרומפלדור 21 (בתמונה). תוויות: מרכז העיר, נורדיה
| TLV100 16.6.09
|
