27 בספט׳ 2009
שכונת בוגרי הגימנסיה
(רחוב חיסין) הגימנסיה העברית נוסדה כבית ספר פרטי ביפו של 1905 ונדדה בין מספר כתובות (רובן נהרסו) עד שעברה לביתה המפואר בתל אביב הקטנה ונקראה על שמו של הרצל. הגימנסיה העברית הרצליה היתה סמל לעיר החדשה וזרז כלכלי להתפתחותה, באמצעות עשרות תלמידים מחו"ל גרו בבתי התושבים בתנאי פנסיון במימון הוריהם אשר בגולה. כשמלאו חצי יובל לגימנסיה ניכרה בעיר תכונה רבה. הוקמה ועדה להוצאת ספר יובל (מצורפת מודעה) והוחלט על יסוד שכונה לבוגרי הגימנסיה. כמקובל אז, בשכונה שנבנתה בתחילת שנות השלושים הוקמו בתים בני שלוש קומות בסגנון הבינלאומי האופנתי אז, לצד וילות עירוניות מרשימות. השכונה נבנתה סביב רחוב חיים חיסין, גינת נחום צמח וסמטת אברהם לב (מראשוני אחוזת בית). וגרו בה (בין השאר) בוגרי הגימנסיה הארכיאולוג שמואל ייבין ומי שיזם את הקמתה, פנחס ריקליס (איש השומר). כאן גדל בנו, איש העסקים האמריקאי משולם ריקליס. בבית מספר 23 התגורר בוגר המחזור השני ומנהל הגימנסיה דר' ברוך בן יהודה. אשר מאוחר יותר כיהן כמנכ"ל משרד החינוך (קיבל את פרס ישראל בשנת 1975) ויושב ראש חבר השופטים בחידוני התנ"ך. את דמותו בחידונים אלה גילם אורי זוהר באינטונציה בלתי נשכחת בסרט לול . כאן ברחוב חיסין גדלה בתו, נתיבה בן יהודה - לוחמת פלמ"ח, סופרת, מומחית לזמר העברי ומי שחיברה (עם דן בן אמוץ) את המילון העולמי לעברית מדוברת. בבית ליד (21) התגוררו האדריכלית ג'ניה אוורבוך (מתכננת כיכר דיזנגוף, בתי הבימה ומבנים אחרים בעיר), הסופר אהרון פלדמן עבר הדני (גם הוא בוגר הגימנסיה), והצייר אהרון אבני (על שמו בית נקרא מכון אבני - בית הספר לאמנות שאבני היה בין מייסדיו). על מגרש ברחוב חיסין 12 בבעלות הקרן הקיימת נבנה (ושנים מאוחר יותר גם נהרס) בית הלבנון ובו אוסף העתונות העברית של זלמן פבזנר. אבן הפינה לבית (אשר שימש גם כבית מגוריו של פבזנר) הונחה ב15 במאי 1938 במלאות 75 שנים להופעת הלבנון - העתון העברי שהחל לצאת לאור בירושלים 1863. את הבית תיכננה ג'ניה אוורבוך תושבת השכונה. בקרבתו, במרתף בית משותף (חיסין 5) פועלת גלריה שלוש לאמנות עכשווית. למטיילים בסביבה מומלץ גם להעיף מבט בוילה זילברשטיין (שדרות בן-ציון 25) שבפאתי השכונה. לא מעט בתים רבים בעלי עניין יש בשכונה הקטנה, אבל הבית בהא הידיעה הוא לדעת רבים הוילה העירונית ברחוב חיסין 27 בתכנון האדריכל ראובן מיטלמן. בשנת 1941 רכש את המגרש ליאון פינקלשטיין ובנה עליו את הבית המפואר ביותר בתל אביב של אז. פינקלשטיין מת בטרם הסתיימה הבניה, רעייתו נפטרה ב-1995 והבית עמד בשממונו עד 2006 - אז אירח הבית המיועד לשימור, מספר ארועי אמנות. את סיפור הבית אפשר לקרוא בכתבה הבית ברחוב חיסין מאת דליה קרפל. תוויות: מרכז העיר
| TLV100 27.9.09
4 בספט׳ 2009
נחלת יהושע (מרכז בעלי מלאכה ג')
שכונת נחלת יהושע נבנתה החל מאמצע שנות העשרים סביב רחוב בורוכוב (בתמונה, מתוך תל אביב במבט חדש) ביוזמת התאחדות מרכז בעלי המלאכה. נקראה גם שכונת מרכז בעלי  מלאכה ג'. בקרבת מקום, נרצח בליל שבת 3 בספטמבר 1943 ישראל פריצקר עת שיצא מביתו ברחוב פרץ חיות. פריצקר היה קצין מודיעין של האצ"ל עד שפרש מפעילות בארגון. הוא נחשד כי מסר מידע לבריטים על חברי לח"י והביא למעצרם. בן שלושים היה במותו. מודעה שפורסמה בעיתון דבר בתאריך 19-08-1925 (בנוגע לפתיחת מרפאה אזורית) מאזכרת את שכונת נחלת יהושע. תוויות: מרכז בעלי מלאכה, מרכז העיר
| TLV100 4.9.09
9 באוג׳ 2009
 משכנות ישראל שכונה שנבנתה בשנות השלושים בחלקו המזרחי של רחוב דיזנגוף, במעלה הגבעה בין הדיזנגוף סנטר ואזור היכל התרבות של ימינו. הוקמה על אדמת קורעטו בשטח כחמישים אלף אמות ונבנו בה בתים בסגנון הבניה הבינלאומי. בועד חברת משכנות ישראל אשר יזמה את הקמת השכונה היו חברים אהרן יעקב לוי, הרב עוזיאל ומשה (מוסה) מטלון (בתמונה מימין). המתווך בעסקה היה שמעון מויאל, אשר השתמש לא פעם ביחסיו הקרובים עם בעלי קרקע ערביים לטובת גאולת קרקעות בתל אביב ומחוצה לה. חלקת הקרקע הצמודה (דיזנגוף פינת שמריהו לוין כיום) היתה בבעלות חברת משק, בינה לבין חברת החשמל התקיים מו"מ ממושך בקשר לרצון האחרונה להקים במקום שכונה בת עשרים בתים לפקידיה. המו"מ נכשל והשכונה לא הוקמה, אולם כמה מפקידי חברת החשמל בנו במקום את בתיהם באופן עצמאי: בית משפחת צ'רבינסקי בדיזנגוף 20, בית משפחת אביטל ברחוב שמריהו לוין ואחרים. בדירת המסתור בקומה  השלישית ב רחוב דיזנגוף 30 התקיימה ישיבת מטה לח"י האחרונה בהשתתפות אברהם (יאיר) שטרן. בפריצה של הבולשת הבריטית לדירה ב-27 ינואר 1942 נפצעו ארבעה מאנשי המחתרת. שניים מהם, אברהם אמפר וזליג ז'ק מתו מפצעיהם ארבעה ימים אחר כך. אלה היו ימיה הקשים ביותר של המחתרת האקטיויסטית.  שבוע קודם נכשלה הפעולה ב רחוב יעל 8. ושבועיים אחר כך (12 בפברואר) נרצח מנהיג המחתרת יאיר על ידי אנשי הבולשת הבריטית ברחוב מזרחי ב' (כיום רחוב שטרן). תוויות: מרכז העיר
| TLV100 9.8.09
7 באוג׳ 2009
.
.
.
.
אחווה שכונה קטנה במרכז העיר (נא לא להתבלבל עם שכונת שערי אחווה בפאתי נווה צדק) אשר הוקמה על מגרש של 18 דונם שנרכש בשנת 1930. השכונה נוסדה בקרבת שיכון מורים ופקידי עירייה ושכונת נחלת יהושע (מרכז בעלי מלאכה ג') באזור רחוב מיכ"ל וקצה רחוב פרץ חיות, ונבנו בה 25 בתים  בני 2-3 חדרים בשנים 1932-33 על מגרשים בגודל של 500-750 אמה כל אחד. מבין מייסדי השכונה היו 7 חברי קואופרטיב המעביר והשאר, עובדים במוסדות הסתדרותיים ופרטיים. ה"ה כס (יהודי בעל אמצעים מאמריקה) וקוורטין (שהיה חזן ידוע בתל אביב) אשר הלוו את הכספים למתיישבים, לקחו על עצמם גם את בניין הבתים בפועל. לצורך זה, נוסדה חברת הבנייה נווה. במודעה המצורפת (עיתון דבר 21.11.1933 ) מופיעה כתובת המכבסה: רחוב הכרמל (הכוונה לרחוב המלך ג'ורג'), שכונת אחווה 1. בית הרעפים המשופץ ברחוב פרץ חיות 30א' הוא מזכרת לעוד שכונה נעימה ואינטימית שנעלמה. תוויות: מרכז בעלי מלאכה, מרכז העיר
| TLV100 7.8.09
27 ביולי 2009
תל-נורדוי (תל-נורדאו)
מאת רם גופנא תל-נורדוי הייתה השכונה הבנויה הצפון-מערבית של תל-אביב בשנות העשרים עד לראשית שנות השלושים של המאה העשרים. היא הוקמה על אדמת כרם מטרי, שרכישתה בידי חברת הכשרת הישוב הושלמה בשנת 1922. שכונת תל-נורדוי הייתה מעין "ראש-גשר" דרכו החלה העיר תל-אביב לפרוץ לראשונה לאורך שפת הים צפונה. שטח אדמת כרם מטרי היה 244 דונם. על פי מפת העיר תל-אביב היום משתרעת שכונת תל-נורדוי  במרכז העיר. גבולות השכונה בקירוב היו: במערב - חוף הים; בצפון - רחוב מאפו; במזרח - רחוב שלום עליכם, בית החרושת ללבנים סיליקט ושכונת נורדיה ובדרום - רחוב טרומפלדור. רחובה הראשי, שחצה את השכונה מדרום לצפון, הוא רחוב בן יהודה. בשכונת תל-נורדוי נכללו: קטע מרחוב  הירקון, רחוב סירקין, רחוב פרישמן ,רחוב מנדלי מוכר ספרים וקטע קטן מרחוב בוגרשוב. חוף ימה של שכונת תל-נורדוי שימש (החל משלהי שנות העשרים ועד להקמת המדינה) חוף רחצה לרוב רובה של אוכלוסיית תל-אביב.  כשכונה לעצמה נתקיימה שכונת תל-נורדוי כעשר שנים בקירוב שלאחריהן היא נבלעה בעיר תל-אביב שהתפשטה צפונה. גל העלייה החמישית של יוצאי מרכז אירופה בראשית שנות השלושים, השפיע על חזותה הפיזית ועל אווירתה התרבותית  ורחוב בן יהודה הפך ל"בן יהודה שטראסה". על קיומה של שכונה בחלק זה של העיר מעיד שמו של בית הספר הממלכתי תל-נורדאו שהוקם בה בשנת 1925 (ופועל גם כיום) וכן, מרפאת שירותי בריאות כללית תל-נורדאו. אדמת כרם מטרי נחלקה בשנת 1922 ל-261 מגרשים שנמכרו לחברות נדל"ן, אנשים פרטיים ולאגודות של משתכנים. פיתוח השכונה נוהל בידי ועד שנבחר באספה כללית: הועד המאוחד של קוני אדמת מטרי שהפך עם תחילת בנייתה לועד הרובע תל-נורדוי. הועד השפיע על גיבושה של תכנית הבינוי של השכונה, קבע את שמה (רובע תל-נורדוי) וניהל בשם בעלי המגרשים את כל עבודות התשתית: יישור השטח, תכנית המגרשים (הפרצלציה), סלילת הכבישים והנחת צנרת לאספקת מים. במהלך שנת 1923 החלה בניית הבתים בשכונת תל-נורדוי. לאחר חמש שנים היו כבר בשכונה כ-145 מבנים שבהם התגוררו כ-950 נפש. רוב הבתים היו בני קומה אחת ופעמים גם דו-קומתיים. חלקם תוכננו בידי אדריכלים. שישה בתים לפחות, שנבנו במהלך שנות העשרים בשכונת תל-נורדוי (אדמת מטרי), שרדו עד היום והם מיועדים לשימור: בית טיטלמן (ברחוב סירקין 3); בית בינימוב (סירקין 29); בית רחל פרידמן (הירקון 108); בית פרץ (הירקון 102); הבית ברחוב פרישמן מס.19 ובית מינץ (הירקון 69). הדיוקן החברתי-כלכלי של אוכלוסיית תל-נורדוי מצטייר על פי אמות מידה של שנות העשרים כדלהלן: אנשים חילונים מן המעמד הבינוני הזעיר בורגני. רובם ממוצא אשכנזי מזרח-אירופי וחלקם ממוצא ספרדי ומזרחי (כ-15 אחוזים). רבים מהם באו מקרב ה"אינטליגנציה" שנתהוותה כבר בשכונות היהודיות של יפו ותל-אביב לאחר מלחמת העולם הראשונה: מורים,פקידים, סופרים, אנשי מקצועות חופשיים וסוחרים אמידים. אליהם נוספו גם פועלים כדיירי משנה. תדמיתה של שכונת תל-נורדוי בשנות העשרים כ"ספינת הדגל" של תל-אביב המתפתחת, עולה מן העיתונות ומפרסומים שונים מאותן שנים. לפיכך אפשר להציע (לאור אוצר התדמיות של ימינו) לכנות את שכונת תל-נורדוי השכונה "הצפונית" (במלעיל) הראשונה של תל-אביב.  בתמונה הראשונה: ישור חולות כרם מטרי. בשניה: צומת הרחובות בן יהודה ומנדלי (1925). בתמונה השלישית: בית הספר (1925) ובתמונה הרביעית: מבט כללי על השכונה (1926). כל התמונות צולמו על ידי אברהם סוסקין. כתב אורח: רם גופנא. מחבר הספר מכרם מטרי לרחוב בן יהודה שטראסה המתעד את עשר שנותיה הראשונות של שכונת תל נורדוי (1922-1932) כשכונה לעצמה, שנשמטה זה מכבר מן הזכרון התל אביבי. ניתן להשיג את הספר כאן במהדורה דיגיטלית. תוויות: מרכז העיר, נורדיה, תל נורדוי
| TLV100 27.7.09
נורדיה ראשיתה של השכונה בקרקע שנרכשה על ידי הקרן הקיימת ונועדה להקמת עיר גנים שתקרא על שמו של המנהיג הציוני מכס נורדאו. מדובר היה בחלקה גדולה יחסית (128 דונם של אדמה חולית ופרדס קטן בסמוך) שנרכשו מתושב  יפו עלי סולימן זאריפה המשתרעת כיום לאורך רחוב בוגרשוב וסמטאותיו, מרחוב סירקין ועד רחוב המלך ג'ורג'. רעיון עיר הגנים היה פופולרי ביותר באירופה של תחילת המאה העשרים, אבל כמו במקומות אחרים בעיר, גם כאן התוצאה היתה אחרת מהמתוכנן. עוד בטרם הסתיים תכנון הפרבר הירוק פרצו פרעות תרפ"א  בעקבותיהן עזבה את יפו קבוצה גדולה של אנשים אשר התיישבו באוהלים וצריפים על השטח המיועד לעיר הגנים. חלק מאנשי הקבוצה אשר נתכנתה "מחוסרי הדירות" הקימו את שכונת נווה שאנן וחלק אחר שכנע את הקרן הקיימת שתאפשר להם לבנות את בתיהם במקום, תוך הסכמה  ששם השכונה החדשה ינציח את נורדאו ופועלו. השכונה נבנתה על ידי חברת בניין בתים למחוסרי דירות ביפו-ת"א שהוקמה בהון עצמי של לירה אחת לכל משתכן. החברה בהנהגת דר' חיים בוגרשוב שכרה את שירותי האדריכל טבצ'ניק שיתכנן את השכונה כולה, יפקח על בניית הרחוב הראשי, בניית הבתים ועל סידורי המים. טבצ'ניק הציע למשתכנים לבחור מתוך חמישה דגמים של בתים ותוך שנתיים התחלפו כמעט כל הצריפים והאוהלים בבתי אבן קטנים שהונצחו במצלמתו של אברהם סוסקין (בתמונה הראשונה). מאחר ובסופו של דבר היה המקום לשכונת עובדים מעוטי אמצעים, תכנן טבצ'ניק את המגרש המאורך באופן שיאפשר את ניצולו המקסימלי. כך נבנה הרחוב הראשי (רחוב בוגרשוב) לא בזווית ישרה אל הים, דבר שיכול היה לאפשר זרימת רוחות טובה יותר. בנוסף, החלק המזרחי של השכונה, בקרבת רחוב הכרמל אז (רחוב המלך ג'ורג' אחר כך) הוא מהאזורים הכי נמוכים במרכז העיר. דבר שגרם להיקוות מים ולהצפות בתי השכונה. במרכז נורדיה במפגש הרחובות בוגרשוב ובצלאל (כיום רחוב טשרניחובסקי) נבנה מעגל תנועה שנקרא מאוחר יותר כיכר השוטר התבטל בשנות השמונים. סמוך לכיכר היה בית הבאר של משפחת חינאווי. לידו, הונחה בפברואר 1928 אבן הפינה לבית הכנסת הכללי לנורדיה הפעיל גם כיום (בתמונה השניה). עוד פעל בשכונה תלמוד התורה בית יעקב (רחוב המליץ 3) מיסודו של הרב אברהם מרדכי גולדין (1871-1938) שכיהן כרב לשכונות נורדיה ומרכז בעלי מלאכה. מרבית הפצצות שהוטלו על ידי מטוסי חיל האוויר האיטלקי בספטמבר 1940 נפלו בנורדיה ושכונת הצריפים הצמודה אליה ויצרו הרס רב. ראש העירייה ישראל רוקח פרסם הודעה: "האויב האכזרי לא פסח גם על תל אביב עיר הפרזות ושוחרת השלום, ופגע בתושבים שקטים בבתיהם או עוברי דרך לתומם. עירנו שכלה היום קרבנות אדם מרובים, פצועים, ונזקים קשים ברכוש. אנו מתאבלים קשה יחד עם משפחות הנפגעים על נפשות תושבינו שנקטפו כהרף עין, בהן גם זקנים, נשים וטף. יחד עם זה הנני קורא לכם, אזרחי תל אביב, להמשיך בעבודה מתוך שקט והרגעה. עם הכאב הצורב בלבותינו לא נזוז מעבודת הבניין של מולדתנו. מועצת העירייה תאחז בכל האמצעים יחד עם השלטונות האזרחיים והצבאיים בכדי לשמור ככל האפשר על הנפש והרכוש בתל אביב". בתמונה השלישית (צילום: ראובן גרוס) נראה בניין בפינת הרחובות דרויינוב ופינסקר, אשר נפגע מההפגזה. אנדרטה לזכר הרוגי ההפצצה האיטלקית נבנתה בשנות התשעים בקצה רחוב בוגרשוב סמוך לבנין קולנוע מקסים לשעבר (האוזן השלישית כיום). בשלהי המנדט (1947-1948) אסר השלטון הבריטי על קיומה של אגודת הספורט בית"ר ושמה הוחלף לנורדיה. הקרקע עליה נבנתה השכונה היתה חכורה וקק"ל דרשה תשלום על העברת קרקעות ולא איפשרה לאחד או לפצל מגרשים, מה שהניא יזמים וקבלנים מלבנות בשכונה וכך, בעוד שכונות סביב לה נבנו מחדש בשנות השלושים והארבעים בסגנון הבניה הבינלאומי, נותרה נורדיה מאחור. וגם כיום (2009) ניתן עדיין לראות כמה מבתי השכונה הראשונים (בתמונה הרביעית). נורדיה "מככבת" בזכרון דברים ובסוף דבר, ספריו של יעקב שבתאי, אשר גדל בסמוך (מעונות עובדים הוד) והתגורר בקצה השכונה (רחוב לוריה 1) בסמוך לבית החרושת סיליקט (שיהפוך לימים לבית כלל). גם המשורר חיים גורי מתרפק בכתביו על ילדותו בשכונה. בשונה משכנתה במערב, תל-נורדוי הזעיר בורגנית, היתה נורדיה שכונת עובדים  אמיתית. עשר שנים ויותר לפני שהצפון הישן של העיר נתמלא בשכונות פועלים ומעונות עובדים.
תוויות: מרכז העיר, נורדיה
| TLV100 27.7.09
14 ביולי 2009
כרם חינאווי / צריפי נורדיה / דיזנגוף סנטר
ההסטוריה של אדמת חינאווי - 32 דונם במרכז העיר יכולה בקלות להיות מסופרת כאגדה אורבנית. אך מדובר בסיפור שאכן התרחש ומתואר היטב בספרה המומלץ של תמר ברגר דיוניסוס בסנטר (הוצאת הקיבוץ המאוחד 1988). סיפור המקום מתחיל בשנות העשרים של המאה הקודמת. בעקבות גל העליה והפרעות היפו (1921), כאשר שכונת נורדיה לא יכלה להכיל את כל מחוסרי הדירות (אשר כונו אז בצחוק גם "מחוסרי הלירות"). הציע אדיב חינאווי היפואי למבקשי דיור להתיישב על אדמת הכרם הסמוך שבבעלות משפחתו. במקום נבנו כמאתיים צריפים (בשנות השיא, גרו בהם 1300 איש) מטולאים ביריות נייר משוחות בזפת והוא היה מגיע למקום מדי יום שישי לגבות את שכר הדירה: 4 לירות לשנה בעד "חצי צריף". 8 לירות בעד "צריף שלם". חינאווי היה מחובר היטב לחברה העברית ואף התגורר בשכונת נווה צדק (שלוש 34). סופו שנרצח בדקירה בשכונת הצריפים שהקים מאחר ונתפס בעיני הערבים כמשתף פעולה והתנגד לפעילות כנופיות הרצח הערביות.  הרוצחים לא נתפסו מעולם. תושבי הצריפים היו ברובם פועלים קשיי יום  אשר סבלו בין השאר ממיקומה הטופוגרפי של השכונה, אשר  סבלה ממי תהום גבוהים (יעידו על כך משאבות הענק במרתפי הדיזנגוף סנטר) ואדמתה היתה הופכת לשלולית בוץ מיד עם בוא הגשם הראשון. זאת לא היתה הבעייה היחידה.  כבר באוקטובר 1925 התכנסה אסיפה כללית של כל תושבי השכונה, כשעל סדר היום: "היחס הרע מצד מוסדות העיריה, חוסר מים, הנקיון ואי הבטחון". ראשוני המתיישבים ראו במקום פתרון דיור זמני והאמינו שבעתיד תתקרב העיר אליהם והם ירכשו בה דירה. אלה שככל שהעיר התקרבה, כך נסקו להם מחירי הדירות והשכונה העלובה התקיימה בסופו של דבר כמעט שישים שנה בלי סידורי ביוב, אך מוצפת בעכברושים, לכלוך וצחנה. עוד לפני רצח חינאווי, ניהלו התושבים עימו משא ומתן (שלא צלח) עימו בקשר לרכישת הקרקע. אך אחרי מותו, התעניינו יורשיו רק בהכנסה המתקבלת מהשכרת הקרקע וכלל לא הגיעו למקום. במתחם נבנו ללא הפרעה תוספות צריפונים ופחונים שהושכרו לדיירי משנה וכך הפך כל המתחם לסלאמס צפוף וגדול. גם הפצצת המטוסים האיטלקים במלחמת העולם השניה פגעה קשות במקום. מאחר והשכונה היתה בנויה כולה צריפים, הרי שמבנה שלא נפגע מפצצה נהרס מן ההדף. למחרת ההפצצה נערכה הלוויה המונית ל-107 החללים (לזכרם הוקמה אנדרטה בפינת שדרות בן ציון ורחוב המלך ג'ורג') אשר חלקם היו תושבי שכונת הצריפים. להבדיל מרוב ילדי נורדיה אשר למדו בבית הספר תל נורדוי, הלכו ילדי שכונת צריפי נורדיה אל בית הספר הכרמל (גבריאלי הכרמל כיום), שם למדו לצד ילדי שכונות השכנים ב', משכנות ישראל, ומאוחר יותר גם ילדי הבורגנים בבתי השוקולד. עם קום המדינה עברה האדמה לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, מה שמנע את פיתוחה על ידי תושביה. שכונות הצריפים העניות בקו התפר העירוני עם יפו לא ממש הטרידו את ראשי העירייה, אבל שכונת צריפים בין בתי העיר הלבנה היתה כמו פצע מוגלתי עבורם ומשנות החמישים הם עשו ככל יכולתם לשכנע יזמי נדל"ן באמצעות אחוזי בנייה דמיונים לפנות את תושבי הצריפים ולפתח את הקרקע. זה לא היה קשה מדי לאור מיקומה של השכונה, בין צירי מסחר ותרבות ראשיים כמו רחוב המלך ג'ורג' (רחוב הכרמל לשעבר) וכיכר דיזנגוף. קבוצות יזמים באו והלכו וטובי האדריכלים הכינו תכניות. בינהם אריה אלחנני, זכי שלוש, ישראל לוטן, דוד רזניק, הארכיטקט האמריקאי יו מינג פיי, ומאוחר יותר בשנת 1964, האדריכל הברזילאי בעל השם העולמי אוסקר נימאייר, אשר גלה מארצו ושהה בישראל במשך חצי שנה. בסופו של דבר נבנה הפרוייקט בשנות השבעים על ידי הקבלן אריה פילץ, בתכנון האדריכלים עליזה טולדו ויצחק ישר.
דיזנגוף סנטר שנפתח ב-1977 היה מרכז הקניות הראשון שהציע רחוב עירוני סטרילי - מעין עיר בתוך עיר. אבל המושג קניון נתקבע רק עם פתיחת קניון אילון ברמת גן במחצית שנות השמונים. פעילות רחוב של הולכי רגל, חנויות, בתי קפה, בתי קולנוע ועוד, הועתקה לתוך חלל סגור וממוזג ללא החסרונות של הרחוב הפתוח: מכוניות, פיח, רעש, חום וקור. בתחילת דרכו לא מיהרו אמנם סוחרי העיר לשכור את חנויות הקניון וחלקים גדולים בו היו שוממים. אך מאוחר יותר תפס המודל אמריקאי בגדול והפך לדפוס הקניה/בילוי המוביל בישראל. חנות העוגן של הדיזנגוף סנטר מראשית ימיו ועד לשנים האחרונות היה סניף גדול של רשת המשביר לצרכן. באמצע שנות התשעים פעל במקום סניף ראשון בישראל (ואחרון בינתיים) של רשת Hard Rock Cafe ובו הוקלטו מספר אלבומי רוק ישראלים בהופעה. בסוף שנות התשעים ובשנת 2000 שימש חלל המרתף הענק מתחת לאגף הצפוני כחלל "המערה החשמלית" בו התקיימו הופעות רוק, שוק אופנה ועוד בניהולו של ליעם פרנקפורט. השם הוא מחווה למערה של חבורת חסמב"ה אשר לפי האגדה האורבנית היתה בשטח גן העצמאות. שיפוץ שנערך בדיזנגוף סנטר, אחרי שריפה שהיתה באגף הצפוני (2001) והמיקום שלו במרכזה המיושב של העיר ההסטורית, החזירו את הקהל לסנטר והוא כיום אחד ממרכזי הקניות המצליחים בארץ. בסוף שנות השמונים נבנה מעל הסנטר מגדל מגורים יוקרתי (אז) בן 21 קומות (אדריכל: מרדכי בן חורין) ובאמצע שנות התשעים נבנה מעל האגף השני מגדל על (אדריכל: משה צור) למשרדים ובו 11 קומות, מעל למפלס מרכז הקניות. פעם כשאלו את פילץ מה שאיפותיו לגבי הדיזנגוף סנטר, הוא ענה: "כשישאלו איפה כיכר דיזנגוף, יגידו: על יד דיזנגוף סנטר". בתמונה הראשונה (מעזבונו של גוסטב רובינשטיין) נראים צריפים בשכונה בשנות השלושים. בתמונה השניה נראה השטח לאחר פינויו (1970) ולקראת התחלת הבניה. בתמונה השלישית נראה בשטח במהלך הבניה ובתמונה הרביעית (1976) נראה גשר המשרדים ששימש את היזמים בתקופת הבניה. הגשר פורק ובמקומו נבנה גשר קבוע (ליד חנות כלי זמר).
תוויות: מרכז העיר, נורדיה, צריפים
| TLV100 14.7.09
שיכון מפוני צריפי נורדיה 
בסוף שנות החמישים וראשית שנות השישים, עוד בטרם נפתח מגדל שלום, נבנו בעיר כתריסר בתים גבוהים יחסית ומצוידים במעליות. בתים אלה היו בני 7-12 קומות, אך בהעדר מגדלים "אמיתיים" בעיר, זכו אלה בתואר המתורגם "גורדי שחקים". אז כמו היום, שיכנו ה"מגדלים" דירות יוקרה או משרדים. שונה היה גורלה של שורת הבתים הגבוהים שנבנו בהמשך רחוב טשרניחובסקי בקו גבולו הצפוני של כרם חינאווי. את דיירי צריפי נורדיה שעל אדמת נורדיה פינו במהלך השנים במספר גלים, אך עיקרם פונה בשנת 1962 אל בתים אלה המשקיפים על שטח שכונתם לשעבר (דיזנגוף סנטר כיום) ואין להם וליוקרה כל קשר. מדובר בבתים (טשרניחובסקי 51 עד 57) שנבנו בסטנדרטים נמוכים, מכילים מספר רב של דירות וגם השנים שחלפו או מיקומם המעולה לא השביחו את ערכם. בתמונה משנות השישים נראה צריף באדמת חינאווי על רקע בתי מפוני השכונה החדשים.
במגרש שבין שורת בתי השיכון וכיכר השוטר (טשרניחובסקי 49) היה בית הבאר הערבי של משפחת חינאווי המוזכר בכתביו של חיים גורי: "המולת בית הבאר, אותה משאבה נוקשת שליוותה את לילותנו". במקום זה פעלו החל משנות השלושים בית הספר והגימנסיה מוריה - בתי החינוך המובילים של הציבור הדתי לאומי במרכז העיר. מהתמונה (1939) אפשר ללמוד שהכיתה היתה מעורבת והילדות לבשו חצאיות קצרות במיוחד - מה שלא ניתן להעלות על הדעת בימינו. מבנה בית הספר שימש בשעות הערב את בית הספר דנטה אליגרי ללימוד השפה האיטלקית. לאחר הקמת המדינה נדדו בית הספר מוריה והגימנסיה (אשר שמה כיום הוא צייטלין - תיכון עירוני תורני ב' ג') אל רחוב צייטלין מזרחית מבתי קרית מאיר.
תוויות: מרכז העיר, נורדיה
| TLV100 14.7.09
16 ביוני 2009
בתי עדות המזרח בנורדיה רוב שכונות העוני שנבנו בעיר במהלך שנות העשרים אוכלסו בעולים ממדינות אסיה ואפריקה. שכונת נורדיה היתה שונה מהן מאחר והיתה מאוכלסת ברובה ביוצאי אירופה. אך עפ"י מאמר של גדעון ביגר נורדיה, שכונה שנעלמה, היו בה גם מעט בני עדות המזרח שהעדיפו מרצון לגור יחד ובתיהם התרכזו בצידו המערבי של רחוב פינסקר עד לחומת בית הקברות. בעת הגרלת המגרשים הם "החליפו את הפתקאות שנפלו בגורל עמיתיהם האשכנזים בכדי שיוכלו לחיות יחד". את הצריפים החליפו בתים קטנים עם גגות רעפים. ואת אלה החליפו במהלך השנים בתי קומות. אולם עדיין ניתן לראות (וכנראה לא לאורך זמן) את הבית האחרון שנותר ממקבץ בתים אלה ברחוב טרומפלדור 21 (בתמונה). תוויות: מרכז העיר, נורדיה
| TLV100 16.6.09
15 ביוני 2009
שיכון מורים ופקידי העירייה
 מתחם מגורים צנוע שהוקם בתחילת שנות השלושים בסוף רחוב מלצ'ט (בקרבת רחוב ורבורג ושדרות בן ציון) ונקרא לעיתים גם שיכון מופס"ים. ראשי תיבות של מורים, סופרים ופקידים. ראשית השכונה במודעה שפורסמה בעיתון דבר (16-08-1925) המציעה לקוראים להצטרף לשכונה החדשה. המקום נבנה בהשתדלותו של ישראל רייכמן-ושר (בתמונה), נציג סיעת פועלי ציון שמאל במועצת העירייה, מייסד ועד העובדים המאוחד בעירייה ולוחם מעמדי מובהק. בשנת 1948 נבנה שיכון עובדי העירייה "החדש" על אדמות שרונה לשעבר. בשכונה התגורר (ברחוב מוריה 3) מרדכי נמיר (נמירובסקי. מי שהיה מזכ"ל ההסתדרות, שר העבודה וראש העיר השישי (1959-1969) של תל אביב. שם הרחוב הוחלף בשנת 1962 לחיים ואלישע להנצחת המשוררים חיים לנסקי ואלישע רודין שנרדפו תחת המשטר הסובייטי. ברחוב ורבורג הסמוך פעל בית הספר העממי החשמונאים. ב-1948 הועברו תלמידיו אל בית הספר הכרמל. מבנה בית הספר שימש את ההגנה. כאן פעל שרות הקבלה של המחתרת. חברי ההגנה שהתקבלו הושבעו בטקס מיוחד. מכאן גם (ורבורג 5) שידרה בשנת 1946 תחנת הרדיו "תלם שמיר בועז" - קול המחתרת העברית..
תוויות: מרכז העיר, פועלים
| TLV100 15.6.09
14 ביוני 2009
שכונת רחל 1933 היתה שנת שיא בבנייה בתל אביב. בזאת אחר זאת קמו שכונות אשר לא הספיקו לייצר הווי וחיי קהילה עצמאיים והפכו מיד לחלק מהגוש המבונה במרכז העיר. כאלה היו השכונות מסביב ל כיכר מסריק. כך, מצפון לשכונת שכנים ב', בין הרחובות  נצח ישראל ופרישמן, נבנתה שכונת רחל, במקום פרדס ערבי שהיה במקום. בתמונה הראשונה, בתי השכונה ברחוב נצח ישראל אשר נבנו בשנות השלושים. ובתמונה השניה, פסל הברווז (מחווה לדודו גבע) שהוצב בספטמבר 2009 בכיכר מסריק. תוויות: כיכר מסריק, מרכז העיר
| TLV100 14.6.09
שכונת יעקב נקראה ע"ש יעקב פלדמן (בתמונה הראשונה, עומד משמאל), איש השומר, אשר נהרג בסג'רה (אילניה) בגליל בשנת 1913. ונבנתה ב-1933 על כרם גדול יחסית (שישים ושישה דונם) בין הרחובות זמנהוף, שלמה המלך (המתועד בשיר מתוך האלבום המקסים שירי סשה ארגוב עם עדנה גורן וקובי רכט)  ופרישמן. במרכז השכונה, רחוב שטנד, ע"ש אדולף שטנד, מראשי התנועה הציונית בגליציה, חבר פרלמנט ועורך עיתונים יהודיים בפולין. בבניין, בפינת שלמה המלך וזמנהוף פעל בית הספר היסודי שלמה המלך. במלחמת ששת הימים פגע בשכונה (ברחוב רייך 5) הפגז היחיד שנפל בעיר. הפגז נורה מגבעות קלקיליה על ידי תותח לונג-טום ירדני שנלקח שלל והוצב אחרי המלחמה בשדרות רוטשילד, מול בית ההגנה (בית אליהו גולומב). בפינת רייך ו כיכר מסריק פעל במשך שנים רבות המוסד לביטוח לאומי. תוויות: כיכר מסריק, מרכז העיר
| TLV100 14.6.09
שכונת שלמה שכונה של רחוב אחד - זמנהוף (בקטע שבין המלך ג'ורג' ושלמה המלך) הנקרא על שם הדוקטור הפולני, יוצר שפת האספרנטו. נבנתה ב-1933 בסגנון הבנייה הבינלאומי ומיד נבלעה בתוך הגוש הבנוי של מרכז העיר. את חנות האופנה היוקרתית של משפחת שניידמן בפינת המלך ג'ורג' וזמנהוף, הכי חו"ל במושגי שנות השבעים, החליף עוד סניף של AM-PM (בתמונה). ובמקום בו היתה חנות החזיות של אביבה, פועל כבר שנים קפה ג'ורג'יה - מהמשובחים בבתי הקפה השכונתיים בעיר. בית האופנה האליטיסטי של שניידמן מוזכר באחד המערכונים של שייקה אופיר (מגדולי הקומיקאים בישראל, אשר התגורר בסביבה) המשחק מנהל בית ספר לגנבים ועורך שיחה עם אביו של אחד מהתלמידים: "מר שמש, להיכנס למשביר לצרכן ולגנוב כמה דברים זה חוכמה קטנה... תראה את חברו לכיתה - נכנס לחנות הבגדים של שניידמן, יצא עם שתי חליפות, שילם שישים לירות בשטר של מאה לא שלו ועוד קיבל עודף - זה גנב!" תוויות: כיכר מסריק, מרכז העיר
| TLV100 14.6.09
29 במאי 2009
 בתי נאסטיסין, הבתים המשותפים
המתהלך ברחוב ביל"ו במרכז העיר ומתבונן בבתיו, שואל את עצמו להיכן נעלמו הבתים שבין בית מספר 18 לבית מספר 28 (בתמונה הראשונה). אז הנה הסיפור. בשנת 1914 רכש נסטיסין, יהודי שהגיע מסיביר, את פרדסו של הערבי זריפה ובשנת 1925, בנה את  הקוטג'ים הראשונים של תל אביב אשר תוכננו על ידי האדריכל נ' צוקרמן. אלה היו בתי Townhouse דו קומתיים בסגנון אנגלי המחוברים זה לזה בקיר משותף ולכן נקראו: הבתים המשותפים. בזמן בנייתם היו בתים אלה בנקודה הכי מזרחית בעיר ובינם לבין מושבת הטמפלרים שרונה השתרעו שטחים פתוחים. עם השנים, גבר הלחץ הנדל"ני. הסביבה נתמלאה בבתי קומות ובשנות השבעים נהרסו חלק מהם לטובת בניית בתי קומות משותפים (בתים מס' 16,18) במקום.  ליד הבתים המשותפים, מאחורי בית הספר הדתי ביל"ו (כיום ישיבה תיכונית בר אילן) פעל בשנות החמישים והשישים בית הספר הדתי תיכון עירוני ח'. מבנה בית הספר שימש במקביל גם את תיכון הערב גבע. כאן, בימי טרום מדינה, פעל קן של ברית החשמונאים (אשר כונתה גם ברי"ח. סמל התמונה באיור), תנועת נוער ז'בוטינסקאית חרדית אשר פעיליה (אחד מהם הוא הרב שאר ישוב הכהן, רב העיר חיפה) לחמו במסגרות האצ"ל והלח"י. סיסמת התנועה היתה לה' הישועה ומטרתה, חידוש מלכות ישראל בארצו. קן אחר של התנועה היה ברחוב נחלת בנימין. ברית החשמונאים "הוצנעה" לאחר קום המדינה. שלטון מפא"י העדיף לשכתב את ההיסטוריה, ולהשכיח את קיומה של תנועה חרדית לאומית אקטיויסטית שפעלה באגף הימני של המפה. הספר ברית החשמונאים – במאבק לחרות ישראל מאת דר' שאול אבישי (הוצאת ראובן מס 2007) הינו מקור להכרות עם התנועה ורעיונותיה.  תוויות: מרכז העיר
| TLV100 29.5.09
4 במרץ 2009
שכונת שכנים ב'
במקביל להקמת שכונות הפועלים צמודות הקרקע, קמו בצפון העיר ובמרכזה גם ארבע שכונות שכנים. דיירי שכונות אלה אמנם נעזרו במרכז לשכונות עובדים ההסתדרותי לצורך קבלת אשראי לבנייה משותפת ואף העבירו את קרקעותיהם לבעלות הקרן הקיימת, אולם לא פעלו במסגרת תקנון ההסתדרות ונותרו עצמאיות. לבלוק שבין רחוב נצח ישראל, גדעון, זמנהוף ושד' חן קראו שכנים ב'. במקור היו כל הבתים חד קומתיים קטנים וצנועים (כמו בתמונה). חלקם עם גגות רעפים וחלקם עם גג שטוח. הבית ברחוב נצח ישראל 12 המשמש גן עירוני, הוא שריד יחיד שנותר לבתי המייסדים שהוקמו החל מ-1931. ברוב החצרות היו עצי פרי ולעיתים גם לול תרנגולות מאחור. בגדה הצפונית של רחוב נצח ישראל היה פרדס מוקף חומת אבן בבעלות ערבית. אוכלוסיית השכונה לא היתה הומוגנית ויצגה עולים מארצות שונות: תימן, פרס, רוסיה, מצרים, גרמניה ועוד. ילדי המקום למדו בבית ספר הכרמל (שנקרא כיום גבריאלי הכרמל וחוגג 75 שנים להיווסדו) ברחוב הנביאים. בקומת הקרקע של הבניין (זמנהוף 37) בו פעל במשך עשרות שנים בית הכנסת ישורון (בנוסח אשכנז) פועל כיום סניף תל אביב לגיל הזהב של אגודת המתנדבים יד שרה. בחלק אחר בבניין פועלת ישיבת חזון אליהו של חב"ד. במתחם הסמוך אשר שטחו הוא 1.8 דונם פעלה במשך יותר משבעים שנה (החל מאמצע שנות השלושים) מרפאת זמנהוף המיתולוגית (קופת החולים הכללית של הסתדרות העובדים). לפי התכנית שהוגשה, ישומר אחד מאגפי קופת החולים, כאשר 51 דירות יבנו במקום שני האגפים שיהרסו.
תוויות: כיכר מסריק, מרכז העיר, שכנים
| TLV100 4.3.09
7 בינו׳ 2009
תוויות: כרם התימנים, מנשייה, מרכז העיר, ערבים, צריפים
| TLV100 7.1.09
5 באוג׳ 2008
בתי השוקולד וכיכר התזמורת (פרדס ליטוינסקי)
ראשיתו של המקום במגרש שמכר פריץ לאמלה הטמפלרי למשפחת ליטוינסקי, שבין עיסוקיה היו רכש ופיתוח קרקעות כמו תל ליטוינסקי (תל השומר וקו האוטובוס הפרטי מספר 70 שהוליך אליו), הפרדס ליד קיבוץ געש (מרכז הקניות בקיבוץ שפיים ובית הטירה) ועוד. במקום פעלה במשך שנים חווה חקלאית עירונית (המשתלה) ששימשה את תלמידי בתי הספר בעיר. הפרדס היה מערבית לתחילת רחוב איבן גבירול, וחלק משטחו יועד בתכנית גדס להמשך שדרות רוטשילד ולבניית  הכיכר האזרחית ובית העירייה. לצורך זה הופקע חלק גדול מהפרדס בשנת 1933. בית העירייה לא הוקם במקום, אך המתחם הפך לכיכר התרבות של העיר עם הקמתם של בית תיאטרון הבימה (1935-1945), היכל התרבות (1957) ומוזיאון העיר לאמנויות ע"ש כוהנת התמרוקים הלנה רובינשטיין (1959). לצד הכיכר לאורך רחוב הוברמן נבנו בשנת 1958  בתי השוקולד, שנקראו כך מאחר ובתים אלה היו משכנם של משפחות מייסדי בית החרושת לשוקולד עלית. אלה היו בתי הדירות הכי יוקרתיים בעיר באותה התקופה, וגם כיום, שישים שנה אחרי הקמתן, עדיין ניתן להתרשם מגודל הדירות ומסטנדרט הבנייה הגבוה. במקום בית העירייה נבנה בכיכר היכל התרבות, אולם הקונצרטים המרכזי בישראל. מעונה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, ומהמבנים החשובים ביותר באדריכלות הישראלית שלאחר קום המדינה. הכיכר והרחובות סביבה נקראים ע"ש אישים מרכזיים בהסטוריה של התזמורת הפילהרמונית הישראלית: ברוניסלב הוברמן (מייסד התזמורת) ארתורו טוסקניני (מגדולי מנצחי התזמורות בעולם, אשר ניצח על הקונצרט הראשון של התזמורת ב-1936) וליאונרד ברנשטיין ( אשר ניצח על הקונצרט שחנך את היכל התרבות). במרכז גן יעקב הצמוד לתיאטרון הבימה עומדים שני עצי שיקמה עתיקים, מהימים שלפני הקמת העיר. כיכר התזמורת תפקדה במשך שנים כמגרש חנייה גדול. עיצוב הכיכר מחדש (בתכנון הפסל דני קרוון) לרגל שנת המאה ליסוד תל אביב,הפיכת החניון לתת קרקעי והחזרת הכיכר להולכי הרגל, מדגישה את החשיבות האדריכלית והתרבותית של המקום.
בתמונה הראשונה נראים היכל התרבות ובתי השוקולד. שניהם בתכנונו של חתן פרס ישראל לאדריכלות, דב כרמי. הכיכר ושלד תיאטרון הבימה בזמן בנייתם (2008), נראים בתמונה השניה. בתמונה השלישית, הדמייה של הכיכר. ובתמונה האחרונה, מבט מהכיכר אל פינת הרחובות רוטשילד ומרמורק (צלם: יונס רודולף 1938). תוויות: מרכז העיר
| TLV100 5.8.08
27 במאי 2008
שכונת שפאק
(מחנה דן) 
נקראה על שמו של רוכש הקרקע שחילק אותה למגרשים ומכר אותם. השכונה ממוקמת לצד רחוב יהודה הלוי וברחובות כרמיה וברדיצ'בסקי ונקראה גם מחנה דן. בשכונת שפאק גדל הסופר והמחזאי יגאל מוסינזון (“חסמבה") ובה חי ויצר המשורר אבות ישורון (ברח' ברדיצ'בסקי 8 בתמונה השניה) שגם תיאר אותה בכמה משיריו. ברחוב ביל"ו פינת מרמורק 20 היה בית האינוולידים שנהרס בהתקפה האיטלקית על תל אביב בשנת 1940. בשכונה (רח' ברדיצ'בסקי 9) פועל מוזיאון יוסף באו ובו תערוכה של האנימטור והגרפיקאי החלוצי (1920-2002). בסמוך (בפינת לונץ ויהודה הלוי, בתמונה השלישית) ניתן עדיין לראות את שרידי ברכת המים שהשקתה את הפרדסים טרם הקמת השכונה.   תוויות: מרכז העיר
| TLV100 27.5.08
|
