שכונת שפיר קליין
על אדמת פרדס לשעבר שהיתה בבעלות סוחרי הקרקעות שפיר וקליין (בבעלותם היתה באותם השנים גם הקרקע עליה הוקמה התחנה המרכזית הישנה) הוקמה בתחילת שנות השלושים שכונת צריפים ענייה. שכונת שפיר קליין נבנתה דרומית לשכונת העובד (בין רחובות העמל ובר יוחאי כיום), ובשתי השכונות הצפופות נמנו יחד כאלפיים תושבים. השכונה היתה סמוכה לפרדס גדול בבעלות ערבית (מאוחר יותר נבנתה על אדמת הפרדס קריית המלאכה) ממנו סבלה קשות במאורעות 1936-1939. כדורים שנורו מהפרדס פגעו בצריפים. תושביה בעלי הרכוש המועט העדיפו לעבור למקום בטוח יותר. ובמקומם נשתכנו בצריפי השכונה עולים חדשים מכל העדות. חסרי כל . כמו שכונת ספר אחרות בדרום העיר בקו התפר שהיו בשטח המוניציפלי של יפו אך רצו להסתפח לתל-אביב, התאגדה גם שכונת שפיר קליין במסגרת ועד השכונות העבריות ביפו בהנהגת יחזקאל שוורצבוים (בתמונה), מוכתר השכונות העבריות ביפו וגואל קרקעות. שוורצבוים היה איש יוצא דופן. יליד פולין וממשפחה חסידית, אשר היה מיודד עם נכבדי הערבים, דיבר ערבית רהוטה והיה פעיל כבונה חפשי בלשכת הכוכב בתל-אביב. בשכונה זאת גם גדל אמציה לבקוביץ, מגדולי השחקנים בכדורגל הישראלי, אשר שיחק במועדון הנוער השכונתי גדנ"ע יהודה. יצחק הגואל מספר כאן את זכרונותיו מימי ילדותו במקום. במקום הצריפים הראשונים ניתן כיום לראות במקום סככות, מחסנים ופחונים הבנויים באי סדר.

שיכון הפועל המזרחי ברחוב מסלנט
בתי שיכון שנבנו ע"י חברת משכנות של התאחדות הפועל המזרחי לצד רחוב ישראל מסלנט ורחוב שח"ל ממזרח לשכונת שפירא ובצמידות לבית הספר "בר יוחאי" (כיום, מרכז קהילתי שפירא). השכונה נבנתה בשנות החמישים על אדמת פרדס. רחוב שח"ל הסמוך נקרא ע"ש שמואל חיים לנדאו, ממייסדי הפועל המזרחי. והגינה הסמוכה שהוקמה בשנים האחרונות נקראית ע"ש סוניה שפירא, אשתו של מאיר געצל, מייסד שכונת שפירא. השכונה בנוייה על רכס המשקיף מזרחה על כל גוש דן. שיכונים נוספים בתל אביב של התאחדות הפועל המזרחי נבנו בצפון העיר ברחוב אבן גבירול וברחוב הגשר (רחוב יצחק שדה כיום).

קובת שייח מוראד
מבנה קבר של קדוש מוסלמי לא ידוע מהתקופה הממלוכית ובו כתובת בערבית מהמאה הארבע עשר.
המתחם נמצא לצד דרך קיבוץ גלויות, דרומית לשכונת שפירא ומעט צפונית מבית יצקר (כיום, בית הנוער העובד והלומד) בו נרצחו ברנר וחבריו בפרעות 1921. בית הקברות מופיע במפה בריטית משנת 1878, אך התפתח בעיקר בתחילת המאה העשרים, עם חיסולם של בת הקברות בריה ואל איסאף בשכונת אירשיד, צפונית לכיכר השעון. בפאתי המתחם נבנו בקתות חימר של פועלים ערבים עניים. בדו"ח בריטי לחבר הלאומים (הארגון הבינלאומי שקדם לאו"ם) משנת 1936 המפרט את הפעילות הבריטית כנגד המרד הערבי שפרץ באותה השנה, נכתב כי נהרסו 350 בקתות בשכונת שייח מוראד. בעשור האחרון חזר בית הקברות לפעול לטובת קבורת משתפי פעולה עם ישראל, אשר הקהילה המוסלמית מסרבת לאפשר את קבורתם בבית הקברות טאסו.

גבעת משה
שתי שכונות (גבעת משה א' וגבעת משה ב') ממזרח לשכונת שפירא ודרומית לדרך סלמה. נבנו על ידי היזמים משה קרסו ומשה מטלון. ממוקמות על רכס כורכר נישא המשקיף על גוש דן מזרחה, באזור שכונת שפירא. בית הכנסת השכונתי אהל יוסף (בנוסח ספרד) נמצא בסמטת ראב"ד 8. עפ"י עדות יהודה גבאי, במקום היה כפר ערבי קטן שמרבית בתיו נרכשו על ידי יהודים עוד טרם מלחמת העצמאות. את שרידי בתי הבאר שהיו במקום (מס' מבנים, רהט ושער מונומנטלי) ניתן לראות גם כיום לצד חלקו הצפוני של רחוב ישראל מסלנט. ראשונה נבנתה גבעת משה א' (הרחובות ראב"ד ודה מודינה) ולאחריה, גבעת משה ב' (הרחובות רלב"ג וחסידי קרשקש). בראשית ימיהן היו לשכונות אופי עדתי מובהק והשפה המדוברת בהן היתה לאדינו. כאן מסופר כי משה ומוסא רכשו שטחים רבים בדרום העיר, ליד שכונת שפירא של היום, וקראו להם גבעת משה א, גבעת משה ב, ירים משה, רמת משה, גן משה ועוד. כולם על שם משה קרסו ומשה מטלון. בתמונה השניה נראים שרידי ביארה (בית באר ובריכת אגירה בין הרחובות טורי זהב ומורה נבוכים, בקרבת בתי השכונה). המודעה הלקוחה ממדריך תוצרת ארץ ישראל 1947 (מתוך אוסף משפחת האוזר) מאזכרת את בית העסק נ. שניאורסון ובנו בגבעת משה.