מתחם צקלג
אז היכן היה בית הקברות של שרונה? עמוס קינן כותב בספרו שושנת יריחו: "היום יש רק עוד אדם אחד שיודע מתחת לאיזה בנין ברחוב קרליבך היה בית הקברות" ברור שמושבה חקלאית שהתקיימה כאן במשך יותר משבעים שנה היתה זקוקה לבית קברות. ומיקומו של זה אף מופיע לראשונה כבר במפת תיאודור סנדל משנת 1879. מדריכי טיולים מצביעים על השוק הסיטונאי לשעבר או על המשולש בפינת דרך בגין והמסגר. האדריכל ישראל גודוביץ' בספרו 40 על 40 מספר כי בית רובינשטיין (דרך בגין 37) נבנה על אדמת בית הקברות של המושבה הטמפלרית, ואף מוסיף השערה כי לבניין נבנה חניון עילי ולא תת קרקעי כמקובל "על מנת שלא להרגיז את רוחות הטמפלרים הקבורים באדמה". זאת אגדה אורבאנית יפה אך לא ממש מדוייקת. למעשה בית הקברות הטמפלרי שכן מעט יותר צפונה במתחם צקלג של ימינו ועצמות המתים הועברו מכאן הרבה לפני בנייתו של בית רובינשטיין. במקום נותרו עדיין מספר עצים שהיו בשטח בית הקברות וחבל שלא נותר שריד לשער בית הקברות (בתמונה הראשונה). בית הקברות מוזכר גם בקשר לפעולה ראשונה של האצ"ל שהתקיימה במקום בשנת 1944 אחרי שבמשך שנות מלחמת העולם השניה החליט האצ"ל באופן חד צדדי להמנע מפעילות. אגב, בראשית ימיה של המושבה נהגו בני שרונה לקבור את מתיהם בבית הקברות של המאונט הופ (הר התקווה). ומאוחר יותר, גם בבית קברות שהיה סמוך למודל פארם (והיה משותף להם ולקהילת הטמפלרים ביפו). לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנתה בבית הקברות אנדרטת זיכרון (בתמונה השניה) לבני המושבה שנהרגו במדי גרמניה במהלך המלחמה


בחלקו הצפוני של מתחם צקלג ובצמוד לבית הקברות הטמפלרי, הוכשר ב-1917 בית קברות לחיילים הודים שנפלו בארץ בשירות הוד מלכותו. בית הקברות ההודי לא היה בשימוש בשנים שבין מלחמות העולם. אך במסמך מפברואר 1940 שנמצא בארכיון בן גוריון מסופר על הגעתם הצפוייה של חיילים סיקים לארץ, במסגרת כוחות התיגבור של הארמיה ה-9 במצרים. אגב, החיילים הסיקים לא הגיעו לארץ בסופו של דבר, ובמקור שימש בית הקברות הזה כמקום מנוחתם של שבעה עשר חיילים מוסלמים הודים. באותו מסמך נמסר כי נאמר לאנשי הצבא לשפץ את בית הקברות הזה ולהשמישו. בתחילת שנות החמישים פונו שני בתי הקברות. קברי הטמפלרים הועברו לבית הקברות עמק רפאים במושבה הגרמנית בירושלים. בעוד שרידי החיילים ההודים הועברו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות הצבאי הבריטי ברמלה. בתמונה הלקוחה מתוך פורום פרש - הסטוריה וידיעת א"י (אחד המקורות לאייטם): המצבה ברמלה המספרת כי לכאן הועברו בשנת 1952 שרידי החיילים ההודים מבית הקברות ליד שרונה.

מתחם ליבר
מגרש בן ארבע וחצי דונם בקצה הצפוני של שכונת ואלהלה לשעבר, בצמוד למתחם האטד. בראשית המאה העשרים פעל במקום בית ספר פרוטסטנטי והחל משנות השלושים, שימש השטח במשך שנים את בית החרושת לשוקולד של משה ליבר. מדובר כיום במגרש חניה גדול ובמספר מבנים נטושים בין תוואי המסילה לדרך יפו תל אביב, צפונית לרחוב פינס. ותיקי העיר זוכרים כי המקום שימש בסוף שנות השמונים כאחד מהמיקומים היותר מגניבים של שוק קחתן מאחורי הבית של רומנו (בהפקת עיתון העיר). השטח היה בבעלות שטראוס-עלית והאחים עופר וסופו שנמכר בשנת 2006 תמורת סכום הגון לצורך הקמת עוד פרוייקט מגורים יוקרתי (בגובה של 32 קומות) שיהיה חלק מטבעת המגדלים החונקת (לאט, אבל בטוח) את נווה צדק. אגב, בית החרושת ליבר היה הראשון לייצר ולשווק את שוקולד המקופלת. סופו שהתמזג בשנת 1970 לתוך קבוצת עלית.

חוות רוהאם Roehm Hof
שרידי החומה התוחמת את בית הספר לאמנויות מדרום (לצד רחוב אוליפנט) וחוצה את המגרש שבין הבתים 61-63 ברחוב מאז"ה, הם מצבה אילמת לחוות רוהאם - התיישבות גרמנית חקלאית ראשונה באזור תלאביב שראשיתה בשנת 1870 (שנתיים טרם הקמת שרונה). קונארד רוהאם הגיע לפלסטינה ב-1869 ורכש את החווה ממנזר האחיות הרומיות שנה אחר כך. ע"פ רות קרק, החוות הטמפלריות הראשונות עסקו בגידול ירקות, תפוחי זהב, אפרסקים ומישמשים. עם פטירתם של הזוג רוהאם בשנת 1872 עברה ככל הנראה החווה לידי משפחת גינטר. החווה מופיעה במפה המצורפת לספר תל אביב (בעריכת דרויאנוב) כאדמת גינטר, והמשיכה להתקיים ככל הנראה עד מלחמת העולם השניה. עד אמצע שנות הארבעים היתה אדמת החווה מחוץ לגבולות המוניציפלים של עירית תל אביב,כאשר השטחים שמסביבה נרכשים בהדרגה, הפרדסים והגינות נעקרים ונבנים בתי מגורים (כמו מעונות עובדים א-ב-ג שנבנו בסמוך לחומה הדרומית שנותרה). משנת 1945 מופיעים שטחי החווה כחלק מהשטח המוניציפלי של תל אביב וכאזור מגורים. אך עוד בשנות החמישים נותרו חלק משטחי החווה כשטחים חקלאיים ובעיקר רפתות ומחסנים חקלאיים. בסמוך, בחצר האחורית של הבית ברחוב מאז"ה 59 ניתן לראות עץ שקמה עתיק מהימים שקדמו להקמת העיר. בקרבת הגבול הצפוני של חוות רוהאם (מתחם צקלג בימינו) היה בית הקברות הטמפלרי של המושבה שרונה. המידע והתמונה לקוחים מתוך הבלוג של יתיר ידידי. שם גם מומלץ לקרוא את הסיפור השלם על חוות רוהאם.